אחד, שניים,שלושה...
ספרתי אותם אחד אחרי השני,
בזמן שהתנפצו אל החוף הסלעי לאלפי רסיסים בשצף-קצף.
הבנתי שהגלים היא שפתו של הים.
שפתו לתקשר ולומר את שעל ליבו.

תשעה-עשר, עשרים, עשרים ואחד...
שעת ערביים הגיעה.
השמיים הפכו כתומים.
ישבתי עם השיר האהוב עלי במיני-דיסק וסיגריה.

שישים ושש, שישים ושבע, שישים ושמונה...
פתחתי את התרמיל שלי והוצאתי ספר:
"צינורות" מאת אתגר קרת.
שקעתי שעות עמוקות בקריאה בספר.
בינתיים נגמרה לי הסיגריה.

מאה חמישים ותשעה, מאה שישים, מאה שישים ואחד...
השמיים כבר הפכו לשחורים כמו בשעת לילה מאוחרת.
ואכן, הייתה זו כבר שעה מאוחרת.
פתחתי את התרמיל שלי והוצאתי את הבאנג הסגול שלי.
הוצאתי קופסאת מתכת קטנה וסידרתי לי ראש.

מאתיים תשעים, מאתיים תשעים ואחד, מאתיים תשעים ושניים...
הורדתי כמה ראשים.
פרסתי את המגבת השחורה שלי על החול הקריר.
בהיתי בשמי הלילה המכשפים.
הנחתי את תרמיל שלי מתחת לראשי, ונרדמתי.

רסיסי המים של הגלים העירו אותי משנתי.
השמיים היו לבנים שוב.
אחד, שניים, שלושה...