יגאל,
אני בטוחה שאתה זוכר את הערב הזה אפילו יותר טוב ממני. אני
יודעת שהיה לך קשה באותו הערב, אפילו שלא אמרת את זה. אני
יודעת שאתה מחכה לי יגאל. עוד קצת. רק עוד קצת. אתה זוכר? אני
הייתי קצת אחרי חמש עשרה וישבתי עם ההורים ואיתך - אחי הגדול,
בסלון וראינו סרט על בחור צעיר בשם יגאל שנהרג כשהיה בן 19
בקרב במלחמת יום כיפור. זה קצת עשה לי צמרמורת בגלל שגם לאח
שלי קוראים יגאל והוא עומד להתגייס בקרוב ואני לא יודעת למה,
זה פשוט היה מפחיד. אמא ישבה עם ממחטות וורודות וניגבה את האף
והעיניים שנשטפו בדמעות כששמעו את אחותו הגדולה של יגאל מספרת
איך הם היו משחקים ביחד ואיך יגאל תמיד רצה להיות חייל קרבי
כשיגדל. אחר כך אמא כיבתה את הטלוויזיה ואמרה לי ללכת לישון כי
כבר אחת עשרה ומחר יש בית ספר אבל שמעתי את הטלוויזיה נדלקת
ישר אחרי שסגרתי את האור והתכסתי בשמיכה. לא הצלחתי כל כך
להירדם ואחרי בערך עשר דקות שמעתי את אמא אומרת לך יגאל, שראית
מספיק ושהיא מקווה שאתה מבין עכשיו הכל ויגאל, אתה רק לחשת
שאתה לא מבין מה הביג דיל ואם אתה יכול כבר ללכת לישון כי אתה
סחוט. אחרי ששמעתי את דלת החדר שלך נסגרת, יצאתי בשקט מהמיטה
ובאתי למיטה של אמא. "מה קרה אלון? למה את לא ישנה?" אמא שאלה
בפנים מעט כועסות "מה קרה שם בסרט בסוף? ומה אמרת ליגאל?"
שאלתי ישירות. "שומדבר אלוני, לכי לישון כבר מאוחר ואת לא
תקומי מחר!" אמא התרגזה ובגלל שרציתי לצאת ביום שישי בערב
העדפתי שלא להיכנס לשום ויכוח מיותר איתה. בבוקר כשקמתי, יגאל,
אתה  ישבת ושתית שוקו חם. מאז שאתה תינוק אתה מסכים לשתות רק
שוקו חם. לא מים, לא קולה, לא כלום. רק שוקו חם. ועדיף שאלון
תכין אותו, כי אז הוא יוצא מתוק-מתוק אמרת. בטח שהוא היה יוצא
מתוק, הייתי שופכת לבפנים חצי כוס סוכר. התישבתי לידך ולגמתי
מהשוקו החם שלי. "מה אמא אמרה לך אתמול בערב?" שאלתי. "וואלה
אלון, אוזניים כמו של-לא-יודע-מה יש לך, הא?" חייכת אלי יגאל,
והעיניים הירוקות שלך התכווצו והפכו קטנטנות. "נו אז מה היה
שם?" שאלתי שוב. משום מה לא נראה כאילו מישהו היה מעוניין
לענות לי, מה שרק עורר בי סקרנות. "סתם... לא משהו חשוב.
גיליתי סופסוף למה קוראים לי יגאל." לגמת מהשוקו בזהירות.
"מצחיק מאוד יגאל, כאילו שלא שמעת רק איזה מאה אלף פעמים שאמא
חושבת שיגאל אלון היה דמות מדהימה ובלה בלה בלה היא קראה לנו
יגאל ואלון" גילגלתי עיניים. "אז... מסתבר שלא, מפגרת!" קמת
יגאל, ושמת את הכוס שלך בכיור, כמו ילד טוב. "מסתבר, שיגאל הזה
מהסרט אתמול - זה שנהרג, אז הוא היה חבר של אבא וכשהוא נהרג אז
אבא החליט שאם יהיה לו בן הם יקראו לו יגאל  והנה נס - קוראים
לי יגאל. ביג דיל, הא?". "אז מה הקטע אם יגאל אלון?" שאלתי
בפליאה. "לא עכשיו, אני יספר לך כשאני יחזור." נפרדת ממני
לשלום ויצאת מהבית. ואני כבר חשבתי שאני מיוחדת. שאנחנו
מיוחדים.  
חודש אחר כך יגאל, התגייסת, והלב שלי התחיל לפעום הרבה יותר
מהר מבדרך כלל והחסיר פעימה בכל פעם כששמעתי את החדשות. מאותו
יום שנאתי את כל טקסי הזיכרון וכל שיעורי ההסטוריה על מלחמות
ישראל. שנאתי את החדשות של שתיים עשרה שהודיעו בהם על פצועים
והרוגים בפיגועי ירי, תקריות או כל דבר אחר ושנאתי את הטיולים
של בית ספר לכל מיני אתרי זיכרון. שנאתי כל כך. דיברתי איתך
יגאל, לפחות פעם ביום, דאגתי לך. פחדתי שאתה לבד ושקר לך.
בחורף הייתי שוכבת שעות ולא נרדמת, חושבת מה אתה שותה שם, בלי
השוקו החם שלך ואם בכלל אכלת משהו היום ואם אתה רועד מקור בגשם
של פברואר. היו ימים שהייתי יושבת כל השיעור ומדמיינת אותנו
רואים סרטים ביחד, עושים תחרות שחייה בכנרת או סתם הולכים
מכות, כרגיל. בכיס שלי תמיד הייתה תמונה של שנינו מחובקים.
שנינו מחייכים והעיניים שלך יגאל, מסתכלות לתוך העיניים שלי
וצוחקות.
יגאל, כשבאו להודיע לנו שנהרגת בפיצוץ מטען חבלה על הגבול, לא
הייתי בבית. הייתי בחוג ציור ואבא עוד היה בעבודה. כשחזרתי
הבייתה מהחוג אמא ישבה על הספה עם עיניים אדומות שפתיים לבנות
וידיים רועדות ואמרה לי בשקט להתקשר לאבא כי יגאל מת. רק אחרי
שאבא הגיע הבייתה נפל לי פתאום האסימון והבנתי שאלון נשארה
לבד, בלי יגאל. בלעדייך. כשאבא הגיע הוא לא הספיק להניח את
התיק וכבר אמא התחילה לצעוק עליו שהכל אשמתו ואם הוא לא היה
רוצה לקרוא לבן שלו על שם החבר הדפוק שלו שמת אז יגאל עוד היה
בחיים. אבא רק חיבק אותה ואמר שהכל יהיה בסדר והם ישבו שעה
ארוכה ביחד מחובקים ובוכים. בלעדייך יגאל. בלעדי. בלילה אמא
באה לכסות אותי בשמיכה ושאלתי אותה מה יהיה עכשיו. היא אמרה
שאלוהים לקח לה את הילד ושעכשיו נשארנו רק אנחנו וחייבים
להסתדר ככה. כשהיא סגרה את האור היא לחשה "שלא תעיזי לקרוא לבן
שלך יגאל". ואני לא ישנתי כל הלילה. בכיתי עליך יגאל, חשבתי
עלינו. חשבתי על איך יגאל אלון נחתך באמצע, ועכשיו אני רק חצי.

יומיים אחרי הלוויה פנתה אלי תחקירנית מהחדשות שרצתה לעשות
כתבה על הסיפור המיוחד הזה ושאלה אם יש משהו שאני רוצה לספר על
אחי יגאל, על איך שיחקנו ביחד כשהיינו קטנים, על התחרויות
שחייה בכנרת, על המכות שהלכנו כשהיינו קטנים ועל איך שקראו לנו
יגאל ואלון. אני רק אמרתי שתפנה לאמא כי היא כבר הפכה את החדר
שלך למקדש לזכרך ובטח תרצה לספר עליך, יגאל. לי אין מה לספר.
היינו שניים כאלה, יגאל ואלון. ועדיין יש לי בכיס את התמונה
שלנו ביחד, מחובקים ומחייכים בעיניים ירוקות וצוחקות ואני
עדיין שונאת את הטיולים של בית ספר למצבות זיכרון.
את הכתבה שידרו שבוע למחרת, וראו בו הרבה את אמא בעיניים
דומעות, שפתיים לבנות, ידיים רועדות והמון קמטים חדשים. את
התמונות שלנו כשהיינו קטנים גם ראו הרבה. הכתבת סיפרה שם על
איך שהיית אלוף בכדורסל וגאון במחשבים ושרק בגיל שמונה עשרה
גילית באמת למה קראו לך יגאל. סיפרו שם שיש לך אחות קטנה
שקוראים לה אלון. אפילו שזה שם של בן. וסיפרו כמה היא אוהבת
אותך ומתגעגעת אליך ושהיא נשארה חצי מיגאל אלון אבל הם שכחו
לספר שם כמה אהבת שוקו חם.