כבר שנים שלא התראינו
ועכשיו אנחנו נפגשים באקראי ליד המעלית
"איך יפית" אני אומר בקול רם (שיט, למה בקול רם)
"אני זוכר איך פעם עוד היינו נפגשים ליד המעלית כשגרתם בבניין.
עברתם לפני בערך עשר שנים, לא?"
תנסה שנתיים, את עונה
מעווה את פניך, כאילו שאמרתי את הדבר הכי מטומטם

אני לא זוכר שהיא היתה כל כך צינית ומרושעת אני ממלמל לעצמי
(שוב בקול רם)
את כבר לא מגיבה לעניין המרושעת ונכנסת למעלית
אני נכנס אחרייך
מביט על סנדלי העור החומים שלך, איך הם עוטפים את קרסולייך
באהבה
על החצאית המשובצת שמבליטה את חמוקייך
ואת התחת של השכונה (ככה היינו קוראים לך כשלא היית שומעת)

וואי, איך גדלת, אני מנסה לפתוח איתך בשיחה
בת כמה את, 15?
את מביטה בצג שמראה שאנחנו כבר בקומה שלוש ומהנהנת שחמש עשרה.

זוכרת איך היינו תוקעים את המעלית כשהיינו קטנים?
לוחצים על כפתור "עצור" בדיוק כשהיא היתה בין הקומות. את שוב
מהנהנת.
אני שולח יד ל"עצור" והמעלית נעצרת.

אותך זה לא מצחיק.
תפעיל את המעלית "דביל" את צורחת. אם לא אני מזעיקה את כל
השכנים.
אני לוחץ על קומה שמונה והמעלית מיד ממשיכה לעלות.
את נאנחת.

ממתי היא כל כך מרושעת, צינית ופחדנית, אני תוהה ביני לבין
עצמי.
את שולחת יד ל"עצור" ועוצרת את המעלית, בין קומה חמש לשש.
עברנו מפה לפני שנתיים כי אבא שלך אנס אותי במעלית הזו.

חחח
אני צוחק כמו דביל (לעצמי אני מרשה לקרוא ככה)
באמת, איילת

אבל איילת מתחילה לבכות, מתחילה להשמיע חרחור בנוסף לבכי
ואני כבר לא יודע מה לעשות
אין סיכוי שמה שהיא אומרת נכון, אבל מצד שני תמיד יש ספק

אני אפילו לא מתקרב אליה, לא מנסה להרגיע אותה
מה שבא לי לעשות, זה לצעוק עליה שהיא דפוקה
שאפילו בצחוק לא אומרים דברים כאלו

השכנים מתחילים לדפוק על המעלית וצועקים "ילדים, תפסיקו לשחק"
יצחק מקומה שתיים אומר שזה לא ילדים, שזה הועד אשם שהמעלית
התקלקלה שוב
שהפעם הוא יעלה את זה באסיפת דיירים, שהוא לא מוכן לשתוק יותר

אני מביט באיילת, היא כבר הפסיקה לבכות, רק מחרחרת מדי פעם
איילת, תגידי לי שבדית את הסיפור הזה
איילת אומרת שלא

אני מרגיש שאני יכול לרצוח אותה מרוב שנאה
מרגיש את הדם מבעבע
את אצבעותיי מתנפחות מרוב חום

"איילת, למה את משקרת?" אני שואל אותה עם דמעות בעיניים
היא רק משפילה מבט ואומרת שהיא לא

לא מעניין אותי כלום,
אני אפילו לא אשאל את אמא אם זה נכון
אני רק רוצה לצאת מהמעלית המזוינת
לא לראות את איילת
ללכת הביתה, לשים דיסק של משינה

אני לוחץ שוב על קומה שמונה
בועט בדלת ואומר "נו כבר, למה היא לא זזה"
המעלית זוחלת לאיטה עוד שתי קומות

שניה לפני שאני יוצא החוצה, איילת מספרת לי שהיא התקבלה לחוג
דרמה

אני אפילו לא שואל אותה אם זה קשור למה שקרה מקודם
אני מחליט שזה לא חשוב
שאבא שלי הוא איש טוב ולא משנה מה התחת של השכונה אומרת