את מתעוררת. אור דמדומים נשפך על קפלי שמלתך, ליטוף עדין מרפרף
על רגלייך העירומות. משלה עצמך ברגשות אמיתיים, קליפות שבורות
לרגליי המיטה. אך אלה לא קילופייך, כי בשלך את עוד עטופה.
מתרוממת אל עבר קילופי אור אחרונים שנשברים דרך תריסים
חצי-מוגפים. רצית לישון עד מחר, או לנצח. נצח שמתקלף ממך אט-
אט, ומותיר אותך חשופה לשמש היוקדת על גוף חולה. מכריחה רגלייך
היחפות לעמוד על הרצפה הקרה. מנערת ממך את כל הקילופים, נותנת
להם להתפזר על הרצפה. היא כל כך צבעונית כשהיא מכוסה בקילופים
שלך. קילופים של אהבה, קילופים של בדידות, קילופים של מוות ושל
חיים. צחוק, כאב, חיוכים בודדים, סבל, טירוף, שמחה, ערפול,
כניעה, דמעות, הנאה, שנאה עצמית. הרצפה צבועה בך. את בוחנת את
עצמך כמו מחוץ לגופך- הקליפה שלך כבר דקיקה, אפשר לקלף אותה
בנשיפה, או בקילוח אחד, דקיק, של מים קרים. אך את מעדיפה
להשאירה במקומה, וכמעט בוכה על כך שאולי בפעם הבאה שתתעוררי
כבר לא יישארו לך קילופים להשיר. אולי תוכלי להרגיש סוף- סוף.
או אולי תבכי ממבוכה על מערומייך. אולי מישהו ילטף אותך, ואולי
תוכלי להרגיש, ואולי השיערות הקטנות על היד שלך יסמרו. אולי
יהיה לך טוב. אבל זה בכל זאת כואב.



31.3.2003





את מתעוררת. אור עמום מסנוור אותך דרך חורים בוילון. את מביטה
בחזה העירום ששוכב לידך, ופתאום מבינה ששלך הוא, זו את. תולשת
קילוף עדין, ועוד אחד, ולא מבינה למה את משיכה להתקלף, אחרי
זמן כה רב בו עטית לגופך קילוף אחר קילוף, רודפת אחרי אנשים
שהשילו מעצמם קילופים בצידי הכביש, כצל. את הקילוף הראשון נתנה
לך אמא, שחיבקה ולחשה באוזנך דברים איומים, על כל מה שאת, ומה
שאת לא. שקרים. עכשיו אמא כבר לא עוטפת אותך קמטים- קמטים.
והיא לא משקרת באותן מילים איומות. היא מנסה להפשיט אותך,
לקרוע מעלייך את הקליפה. את מפנה את ראשך אל פינת החדר החשוכה.
את נערמת שם, גזרים ואבק שהתקלפו ממך. ערימות- ערימות שלך,
נצנוצים המאיימים לשכוח, גוונים של שמיים ושל חול, עשב שוטה,
עור חרוך. אהבה עצמית נוטפת שנאה. את מתיישבת לרגלי הערימה
ומתחילה לחבר אותה, קילוף אחר קילוף, לקליפה העבה, המתפוררת
שלך. קמה כדי להביט בעצמך, וכל הקילופים נושרים. למה, את
שואלת, למה אתם לא נשארים?



2.4.2003




אתה רואה אותה עומדת באמצע כביש, מטה אוזנה לרוח, מקשיבה
למלמול חרישי. האם היא באמת שם, אתה שואל את עצמך, או שמא זהו
רק כיסוף עמום לענן עשן ערפילי, שעוטף אותך בזרועותיו ונושק לך
אל תוך שינה עמוקה? מנסה להסיט את מבטך כדי לא להבריח אותה,
אבל רק נמשך אליה יותר. האדוות הקטנות, האפורות, נשלחות לעברך
ללא הרף, עוטפות בעצב מתקתק, סוחפות אותך פנימה. עוד צעד, ועוד
אחד, ונשימה, אתה כבר קרוב אליה כל כך. מקרוב אתה מרגיש משבים
קרירים באמצע קיץ לוהט, ופיסות מוכרות צולפות בפניך. נועץ מבט
ארוך וחודר בילדה-אישה שעומדת מולך, ורואה אותה משילה מעצמה את
אותן פיסות, מתקלפת מתוך עצמה. אתה מושך ממנה עוד קילוף
חצי-תלוש, ונותן לו לשקוע אל תוך אויר קיץ קסום, נותן לאנשים
אחרים לרוץ ולאסוף אותו מהרצפה, לחבר אותו אל קליפתם הקשה.
נושף על הגוף המתעוות, והיא בוכה בשקט- בשקט. אתה מתקרב עוד
יותר, ומחבק אל תוכך את הגוף העירום, הרועד, אך גם שמיכתך לא
יכולה להסתירה מהעיניים החודרות שמקיפות מכל עבר, רואות דרכה.
זרועותיך מתהדקות סביבה, גוף כחוש שעשוי כולו אהבה ודמעות,
ומרגיש את עצמך מתפורר עם הרוח, וכבר לא יכול להרגיש את עצמך,
ויכול להרגיש את עצמך לראשונה, את כל הגוונים הכחולים והצהובים
שבך, ואת הילדה בזרועותיך. אתה מסתכל באנשים הבוהים דרכך,
צועדים סביבכם על קצות אצבעותיהם בשתיקה, אוספים את הקילופים.


4.4.2003





את רצה לפני כולם, אוספת קילוף ועוד קילוף אל תוך זרועותייך
הפתוחות. ילדות קטנות משירות אותם, מפוחדות ממך ומהרודפים
אחריהן, האוספים את השברים השלמים. קילוף צהבהב יתאים לבטן,
כמה גרגרי אבק סגולים מאחורי האוזניים ובין האצבעות, חתיכות
כחולות עבות, שיהיו מושלמות לחזה שלך. רצה מהר יותר אחרי
הקילופים החומקים בין רוח וגשם, חובקת בזרועותייך את הקילופים
שאספת היום, יום חורפי ומושלם לאיסוף קילופים. חומקת בין
הצללים אל פינת רחוב מחשיכה, מסירה את קילופייך שכבר מאיימים
ליפול, ותופרת לגופך 3 חדשים במקומם. ירוק ברגליים, זהב סביב
הראש. כחול על השפתיים, ידיים אפורות, לב אפור. חוטים של געגוע
נקשרים לך בין הצוואר לבטן. את פורמת אותם בזריזות ובמיומנות,
וממשיכה לתפור לך קילופים. לא כואב לי יותר, את מחייכת לעצמך
ולחתול כתום. לא אכפת לי שאני לבד, את צוחקת, לא אכפת לי שאני
לא מרגישה יותר כלום.



7.4.2003




אולי יהיו עוד....