ולא איכפת לי לשבת ולדבר איתה ושהיא תספר לי כמה כיף לה לחתוך
ואיך היא מכניסה את הסכין ממש לאט ובעדינות לתוך העור
ממש ממש קרוב לוריד.. אבל לא. כמעט.
לא הפעם. עדיין לא.
ולראות את הדם שנוזל. ואת הדמעות שנוזלות ביחד איתו.
אבל לא הכאב הפיזי שמפריע לה, אם כי זה בראש.
לא זה שהלהב אדומה עכשיו, אלא זה שבלב אדום.
אדום של שנאה, לא של אהבה
אדום של כאב, לא של שמחה
אדום של סוף.
לא איכפת לי לשבת ולדבר איתה ושהיא תספר לי כמה כיף לה לחתוך
לא איכפת לי שזו אולי... הפעם האחרונה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.