אל מול ההגה, ידי אוחזות בו בחוזקה, עיני נעוצות באפלה שמולי,
ומביטות מדי פעם בנערה בצד הכביש, הלב פועם בחוזקה. אני זקן
מדי לקטעים האלו, אין לי סיכוי.

היא אספה אותי באחד הפאבים, אחרי ששתיתי כבר כמה טקילות. ואחרי
כמה בירות איתה, הפרש של חמש עשרה שנה בינינו נראה שולי בהחלט.
"את מעל שמונה עשרה?" חזרתי ושאלתי כמו מטומטם, לא מצליח להזכר
בתשובה שנתנה לי חמש דקות לפני כן.

"בוא איתנו, תראה, יהיה גדול, אנחנו עושים את זה כל יום
חמישי." אמרה וגררה אותי אל הכביש, אל המכונית שלי, מובילה
אותי עד למרכז חורב. בדרך עצרתי להקיא, והראש שלי התאפס טיפה
כדי לשאול אותה שאלות.

החוקים שהיא הסבירה נורא ברורים. הרגע בו מסירה אחת הנערות את
חולצתה, הוא רגע הזינוק, וממנו הכל פתוח. "יורדים בפרויד עד
הסוף, עד הים, עד חוף דדו, ומי שמגיע לשם ראשון יכול לזיין את
כל הבנות שמחכות על החוף. זה מרוץ שמתקיים כל שבוע, אנחנו
עושים את זה כבר המון זמן. קוראים לו מרוץ צ'יקי, על שם איש
אחד."

מרוץ צ'יקי. בטוח ששמעתי את זה כבר פעם. אבל המוח המעורפל שלי
לא ממש נותן לי תשובה מדוייקת איפה ומתי. מכל הצדדים שלי אני
יכול לשמוע את מנוע המכוניות האחרות נוהמים כאריות מורעבים,
ובא לי להקיא שוב, אבל הבטחתי לה להשתתף בתחרות.

באיחור גדול של כמעט חמש שניות, ורק אחרי שהמכוניות האחרות
החלו לנוע, אני מבחין שהנערה המשמשת מזניקה פשטה את חולצתה.
אני עוזב קלאץ' בבהילות, ומתחיל לרדת ברחוב המפותל הזה, שקורא
לעצמו פרויד בהתחלה, ואחר כך בחוסר עקביות מדהים משנה שם כל
כמה מאות מטרים. אני זקן מדי לשטויות האלו.

הכביש נפרש מתחת לרגלים שלי, מואר חליפות באורות הפנסים
הכתומים המסמנים את המרוץ. שעת לילה מאוחרת, ואיש אינו עובר
ברחוב. אני מתפלל לרגע, שאיש לא יעבור בזמן שאני נוסע, אחרת
דמו יהיה בראשו. האלכוהול מצמצם לי את שדה הראיה, ואני הדוק אל
ההגה מסוגל להבחין רק באורצילם של הפנסים הבאים ומתרחקים
שנית.

גופי נזרק ימינה ושמאלה, כשהמכונית בה אני שולט ביד רמה נאחזת
בפיתוליו של הכביש, מורחת אותו חלקלקות כיד מאהב הנעה על
חמוקיה של אהובתו. דמותה של בת זוגי להערב נשכחה ממני זה מכבר.
עדיין מרחפת דמותן של חברותיה, נימפות מפתות, שצחוקן סירני
במהותו, ממתינות על סלעי החוף וגופן החשוף מיועד לי.

הכביש נהיה תלול יותר ומפותל יותר, ואני מבחין להפתעתי שהצלחתי
לעקוף שנים מן המתחרים שלי, ורק אחד עוד נותר לפני. מנסה
להתרכז בכביש, ובכביש בלבד. עוד עיקול ימינה, ואחד שמאלה,
מתקרבים לישורת של הרמזורים על יד הקניון. אני מבחין שיריבי
מאט. רמזור אדום לפניו.

אמצע הלילה. מה כבר יכול לקרות. אני מחליט להסתכן, מתעלם
מהרמזור, וחוצה את שני הצמתים האדומים שלפני בלא להאט כלל.
אוזני מתמלאות בצפירה ארוכה של מכונית שחלפה במאונך אלי,
ונאלצה לבצע צלחת ללא אזהרה מוקדמת. לבי פועם ומחריש אוזנים,
וכל גופי רועד. אני זקן מדי לכל התחרויות האלו.

אני ממשיך, עדת הבנות נשכחה, וכעת מכוניתי ואני גוף אחד זורם
לקראת הנצחון. אני רוצה להצליח, אני רוצה להיות הראשון, הכי
טוב מכולם, שיזכרו אותי לנצח, שיאהבו אותי לעד. חולף מתחת לגשר
הקטנטן ליד תחנת הרכבת, עולה ומקיף שוב מעליו, ודוהר ושועט.

אל הים, אל הים. אל החופש שבגלים, אל השחרור מכבלים שהוא
מעניק.

המכונית מאיטה על החול הרך, וכמעט שוקעת, אבל התנופה שהעניקה
לי הדהירה מוליכה אותה עוד הלאה, והיא כאילו מרחפת עד שהיא
מוצאת שוב תאחיזה יציבה על החול הרך.

אל הים, אל הים, אל החופש.

רואה את גלי המים ניתזים משני צדדי כשאני חוצה את הים לשנים,
ונוסע בו עמוק יותר ויותר, כמשה אני בוקע אותו, כאדם הראשון
שבא אל חווה אני טומן בו את גופי.