כולם באו למסיבה של סבתא שנערכה בבית הדיור המוגן.
דודה, אמא ואפילו עופר הקטן.
החברות באו, כולם מחייכות באיפור מעודן של גיל העמידה.
הביאו מתנות, נתנו נשיקות והייתה ממש חגיגה.

סבתא ישבה על כסא גלגלים כי בכל זאת כבר לא קל להיות בת
תשעים.
בטח ציפו שתחייך ותצחק, אבל היא רק ישבה ושתקה.
ככה כבר די הרבה זמן מאז שלקתה בליבה.
זה עצוב לראות אותה ככה, במיוחד ביום הולדתה.
אז ישבתי עם משפחה שבדרך כלל לא רואים.
דיברנו ולפי דעתי קצת מאולץ.
שתינו קפה ואכלנו בורקסים קטנים ועוגיות ועופר כל הזמן התרוצץ
וסחב את אחותי להביט בדגים.
שמים להם שם דגים כדי לשפר את הנוף, כי בכל זאת מקלות הליכה
וכסאות גלגלים זה לא הנוף הכי אופטימי בעולם.

הבטתי בסבתא וקצת נחרדתי שיום אחד אהיה כמוה.
עם פנים דהויות והבעת נכאים.
סיכמתי עם עצמי שאקנה קרם פנים רק כדי לשמור על העור לשנים
רבות.

הבטתי בכולן, נשים זקנות מסביב לשולחן והייתה קצת תחושה של
מחלקה גיריאטרית אפילו שכולן כאלה מחייכות ומתקשרות ויש להן מה
להגיד חוץ מלסבתא שלי.
לפעמים נדמה שהברה אחת שיוצאת מפיה גומרת לה את כל האנרגיות
ואז אין לך חשק לדבר אז היא שותקת כמו דג.
ולפעמים נדמה שהיא סתם ברוגז עם העולם ואולי קצת עם אלוהים שלא
ריחם עלייה וכמו כל הזקנים הביא לה גם איזה מחלה.
החברות דיברו אלייה קצת, אבל רוב הזמן לא התייחסו אלייה כי
נורא קשה לדבר עם מישהו שרק אומר כן ולא ו"אני זוכרת".

אחר כך חברה אחת אולי מאז ילדות נתנה את הנאום של חיים שכאלה,
תמיד צריכה להיות המישהי הזו שמספרת סיפורים של נוסטלגיה.
אני לא מצאתי טעם בכלל במסיבה הזו, לא כי לא היה לי נחמד, לא
רע לאכול קצת בורקס ולשתות הפוך.
זה דווקא סבתא  שחשבתי שהמסיבה לא תרמה לה במיוחד כי מה זה
משנה במילא היא לא ממש מנסה לתקשר עם העולם.

אולי בכל זאת היה לה נעים הרי היא שתקה ושתיקה משמע הסכמה
עם מה שקורה.

כולם באו למסיבה לכבוד גיל תשעים רק חבל שסבתא שלי לא.