פרק א'

לפעמים אתה חושב שהגעת לשלב בחיים, שבו שום דבר כבר לא חשוב
אתה לא יכול להפסיד כלום, שום דבר שיקרה לא יהיה משמעותי ולא
יפתיע אותך.
לא איכפת לך מכלום, אפילו לא מחייך.
ולפעמים אתה מגיע לרגע שבו אתה מבין עד כמה טעית.

נולדתי בשם עינבר, להורים אמידים ואוהבים, אזרחים ישרים מן
השורה.
יש לי שיער חום בהיר שמגיע לי עד אמצע הגב, ועיניים ירוקות
חומות. אם תסתכלו לי בעיניים הרבה זמן, אולי תוכלו לראות משהו
מוזר, שונה משאר האנשים.
אני לא מתכוונת לריסים השחורים הארוכים וגם לא לקצוות
המלוכסנות, אלא למשהו הרבה יותר מיוחד. אני מתכוונת לניצוץ קטן
בפנים, שנראה לשנייה וישר נעלם. הניצוץ הוא הסימן היחיד בגופי
האנושי שמרמז על העל-טבעי.
אני גרה באשדוד, נערה רגילה בת 17, לומדת בבית ספר כמו כולם.
יש לי הרבה חברות, אבל אף חברה באמת קרובה.
החברה הכי טובה שלי היא בעצם לא בת-אדם.
היא מלאכית: כן, מלאכית: אתם יודעים מה זה, אתם מכירים את זה
מהאגדות, היצורים המעופפים הטהורים עם הכנפיים וההילה והכל.
אתם שואלים למה שמלאכית, יצור כל כך טהור וקדוש, תהיה החברה
הכי טובה של סתם בת-אדם: באמת למה? זה לא הגיוני.
אולי כי מלאכים הם לא כל כך טהורים וקדושים. אולי כי אתם
צריכים לעדכן את ההשכלה שלכם. ואולי כי אני לא בת-אדם.
לא, אני לא גם מלאכית. אני שטנית.



פרק ב'

"עינבר" אומר המנהיג שלנו בפגישה השבועית "יש לי מישהו חדש
בשבילך. את צריכה לשכנע אותו להצטרף, אבל הפעם זה יהיה קצת
שונה: את לא תפגשי איתו ולא תדברי איתו, את אפילו לא תראי
אותו"
"אז איך אני אמורה לשכנע אותו?" אני שואלת. אני כבר רגילה
לשיטות המוזרות של המנהיג שלנו. אבל שום דבר לא מכין אותי למה
שהוא עומד לומר.
"באינטרנט" הוא אומר בפשטות, ומוציא מכשיר קטן, שנראה מבחוץ
כמו מזוודה.
הוא פותח את המכשיר, ואני רואה מסך קטן גמיש בצידה הראשון של
המזוודה ובצידה השני של המזוודה מקשים קטנים עם מספרים.
"זה אינטרנט?" אני בוחנת את המכשיר מכל הכיוונים "מה זה
עושה?"
המנהיג סוגר את המזוודה. "קחי" הוא מגיש לי אותה "זו ההזדמנות
שלך ללמוד בעצמך"
"לבד?" אני לוקחת את המזוודה ומביטה בה.
מה עושים עם זה?
אני מחליטה לשאול את האבא האנושי שלי. אולי הוא יידע לעזור
לי.

בבית הספר בו אני לומדת בכיתה יא', אין לי הרבה בעיות.
אני לא מבינה למה צריך ללמוד את השטויות האלה, שבטח לא יעזרו
לי לבני האדם בחיים (וברור שלא לי) וחלקם גם לא נכונים.
אבל זה חלק מהתפקיד שלי, ואני עושה אותו על הצד הטוב ביותר
ציונים גבוהים הם לא חלק מהתפקיד. אבל אני משתדלת להיות בסדר,
בעיקר למען ההורים האנושיים שלי.
אני נכנסת לבית הספר והולכת לכיוון הלוקר שלי.
השעה 15 9. אני מאחרת, דבר שקורה לי פעמים רבות בגלל הפגישות
והמשימות שאני מקבלת.
אבל אני מצליחה להסתיר את זה מהורי האנושיים.
"היי עינבר" אני שומעת את פז, נערה חמודה עם שיער בלונדיני
קצר, בד"כ אסוף עם סיכות קטנות צבעוניות, צמות או סתם קשת
ורודה כמו עכשיו.
"למה באת היום מאוחר?" שואלת פז. "בזמן האחרון זה קורה הרבה
פעמים"
אני פותחת את הלוקר, בזמן שפז ממשיכה לדבר "סימה, המורה
לספרות, כבר תפסה עלייך את הקריזה, ואמרה שזה היה הקש ששבר את
גב הגמל. את מאמינה על המשפטים שלה? מה זה, סלנג של שנות ה-60?
בחיי, טוב אבל את בצרות כי היא די התעצבנה. אני יצאתי לרגע
לשירותים אבל כשתחזרי היא תכעס אני חושבת. דרך אגב שמעת שאדם
נפרד מהחברה שלו?" אני סוגרת את הלוקר והולכת לכיוון הכיתה
כשפז עדיין בעקבותיי, מדברת בלי הפסקה "היה שם בלגאן שלם, את
לא תאמיני. סיפרו לי שהיא בכתה אח"כ בשירותים, ואדם המניאק הזה
כבר נמצא עם ענת מאתמול. דווקא ענת! והיא אמורה הייתה להיות
חברה טובה שלה..." מתישהו אני כבר מפסיקה להקשיב.
אנחנו מגיעות לכיתה, אני שומעת את סימה מדברת. ידיד שלי כתב
סיפור על שטנים, הוא מספר שבית הספר הוא המקום-העינויים
המתוחכם ביותר, סיפור נחמד אף על פי שאינו נכון.
אני לא מפחדת מסימה. היא בת-אנוש עלובה למדי, למרות התדמית
שהיא מנסה ליצור לעצמה.
אני נכנסת לכיתה. סימה מסתכלת עליי, נדמה שהיא הולכת להגיד
משהו, אבל היא רק מסתכלת ורושמת משהו ביומן הכיתה.
אני מתיישבת ומביטה מבעד לחלון. עומד לרדת גשם, אני מרגישה את
זה.
אני שומעת את פז מדברת מאחורה עם תמר, חברתה הטובה ביותר,
ומספרת לה את ה"חדשות המסעירות" על אדם ומיטל. אף אחד לא הכיר
אותה לפני שאדם התחיל לצאת איתה.
כבר מזמן נוכחתי לדעת שבני אדם הם יצורים מוזרים. אין לי שום
דבר נגד קבוצת התלמידים שכולם קוראים להם "המקובלים", אבל
אישית, לא הייתי רוצה להיות אחת מהם. הם מזכירים לי את
הגיהינום יותר מדי...

כשנשמע הצלצול אני יוצאת מהר מהכיתה.
בדרך הביתה אני חושבת מה לעשות עם המשימה החדשה.
עד עכשיו, כדי לשכנע אנשים להצטרף לקבוצה שלנו, הייתי צריכה
להתחבר איתם ולאט לאט לספר להם עלינו. הייתי משכנעת אותם ללכת
למקום "מגניב", הפגישה הראשונה היא תמיד מוזרה. אתה לא יודע מי
האנשים, מה הטקסים האלה ועל מה הם מדברים. ומכיוון שאנשים הם
סקרנים מטבעם (למען האמת כל הישויות סקרניות..) אני מנצלת את
זה לטובתי.

מי אנחנו בעצם?
אנחנו קבוצה מעורבת של שטנים לבנים ומלאכים אדומים, שקיימת כבר
4,203 שנים ופועלת כדי להשמיד את שני המישורים שהינם גן העדן
והגיהינום.
למה אנחנו רוצים להשמיד אותם?
מאז שהחליטו שני האדונים הגדולים, השטן והאלוהים, ליצור את
כדור הארץ- התחילו הבעיות.
שני האחים יצרו 3 מישורים. המישור העליון, גן העדן, מקום משכנו
של האלוהים שם הוא שולט על הכל ועל נתיניו המלאכים. הגיהינום,
מקום משכנו של השטן בו הוא שולט ומולך על נתיניו השטנים
והשדונים (שטנים ברמה נמוכה ביותר).
המישור האחרון הוא מישור הביניים, שהוא מישור המציאות שלנו
הנמצא בין גן העדן לגיהינום.
שני האחים החליטו למשול על מישור הביניים ביחד.
הם יצרו יצורים הקרואים בני אדם, שיחיו במישור הביניים ויהיו
נתונים לשלטונם ומרותם.
לכל אחד מהאחים הייתה דרך חינוך ושלטון שונה.
אלוהים האמין בדרך הטובה, לאהוב את הנתינים שלו, למשול בצדק,
לתגמל אותם כאשר הם עושים מעשים טובים.
השטן האמין בדרך הרעה, להעניש אותם כשהם ממרים את פיו ואת
רצונו. לפעמים סתם התחשק לו להשתעשע ואז היה בוחר בן אדם למשחק
וצוחק על חשבונו.
מתישהו החליטו האחים, שעוד היו בקשר יומיומי, לספר לאנשים
עליהם כדי שיוכלו לשלוט טוב יותר ולהשתתף בחייהם.
הם חוקקו חוקים ונתנו אותם לבני האדם.
האנשים העריכו אותם והקשיבו להם מפני שפחדו. הם פחדו מהשונה
מהם, הם פחדו מהכוח של הישויות המוזרות שהגיעו לפתע ואילצו
אותם להקשיב ולעשות כדבריהם.
ההבדל בין שני האחים היה שאלוהים עזר ואהב את הנתינים
המשותפים, הלוא הם בני האדם, והשטן רק אהב להשתעשע והיה בעל
"פיוז קצר" והעניש את הנתינים בעונשים איומים.
הוא עורר ועודד את השנאה, האיבה והשמחה לאיד בין בני האדם.
הוא יצר את הבעיות, כי הוא אהב להביט כיצד הם רבים, השטן שונא
להשתעמם. זה היה מעין סרט, סיפור, טלנובלה בשבילו.
האנשים כתבו ספר, בו הם מספרים את כל הקורות אותם מאז שגילו את
הישויות השולטות עליהם.
הם קראו לו התנ"ך.
כמה אלפי שנים לאחר מכן המציאו בני האדם עוד ספרים ועוד אלוהים
שונים ורבו ביניהם על האמונה השונה.
השטן עוד אוהב לשבת ולצפות בכל הסכסוכים מדי פעם, כשיש לו זמן
פנוי.
אלוהים שם לב למעשים הרעים של אחיו, וריחם על בני האדם מאוד.
הוא פנה אל אחד, אברהם, וסיפר לו שהוא האלוהים היחיד, הוא
היחיד השולט עליהם והם חייבים להקשיב לו בלבד.
הוא הפך אותו למעין עוזר אישי צמוד.
השטן ידע זאת, אבל הסכים לקבל את ההחלטה. למרות זאת, מבפנים,
כעס מאוד וכך התחילה האיבה בין שני האחים.
האנשים ייחסו את כל העונשים ותגמולים שבאו להם משמיים
לאלוהים.
הוא נתפס כאל רע וגם טוב, בעוד שהיה רק טוב והרע היה אחיו.
ואכן, השטן היה לא רק רע, אלא גם תחמן. הוא פעל מאחורי גבו של
אחיו ויצר לו קבוצת תומכים. הם עשו דברים איומים לשאר בני
האדם, ובכלל היו אלה אנשים רעים שפעלו רק כדי לסכסך וליצור
בעיות.
אי אפשר להאשים אותם, הם עשו את הוראות האדון.
כך נוצר מצב שבו היו חייבים האנשים להחליט למי הם רוצים
להקשיב.
כאשר שמע זאת אלוהים הוא מאוד כעס על אחיו וכך התחילה המלחמה.
אז למה אנחנו רוצים להשמיד אותם? ולמה אנחנו חושבים שאנחנו
יכולים?
אחרי מיליוני שנים קם שטן אחד, והחליט שהוא לא מוכן שהמצב
יישאר ככה. הוא החליט לשנות את הכל, ולשלוט בעצמו בעולם, כי
הוא האמין בשיטה הספציפית שלו, שלדעתו היא הכי טובה.
בתחילה הוא עבד לבד, ולא היו לו תומכים.
אח"כ, התומכים העיקריים שלו היו מלאכים אדומים, ואנחנו- השטנים
הלבנים.
השטן הזה, שישות לא יודעת את שמו, הוא האדון שלנו.
מאז שהוא ייסד את הקבוצה שלנו, שכיום נמצאים בה מעל 10000000
שטנים מלאכים ואנשי אופל, ועד היום- התעייף האדון מהמאבק. הוא
חי כבר יותר מדי שנים, ובקרוב ירצה לפרוש.
איננו יודעים את מי ימנה לאדון הבא.
מה הם שטנים לבנים ומלאכים אדומים?
ובכן, השטן דורש מכל נתיניו השטנים להיות רעים מרושעים
ובקיצור- כמוהו.
האלוהים דורש מנתיניו בדיוק ההפך.
יש שטנים שלא כל כך אוהבים את הרוע. הם רוצים לאהוב, הם רוצים
דברים טובים, הם לא מתאימים לתקן של האדון השטן. הם רכים מדי.
להם קוראים שטנים לבנים.
מאידך יש מלאכים  לא כל כך טהורים וטובים כמו שדורש האדון
האלוהים. להפך, הם דווקא מתעניינים במאגיה שחורה, ובדברים
רעים.
הם כועסים, הם נוטרים טינה, וגם הם לפעמים אוהבים להשתעשע ולא
לשלוט בעצמם ולעשות מדי פעם דברים רעים.
להם קוראים מלאכים אדומים.
לאדונים אין ברירה אלא לסלק את הנתינים שלא מתאימים לתקנם.
ולאן יסלקו אותם? למישור הביניים.
חלקם, כמוני, שלא עושים בעיות ומוכנים להשתדל מקבלים משרות
בתור שרי חוץ ומדווחים לגיהינום/גן העדן (תלוי בישות) על הנעשה
בכדור הארץ.
וחלקם האחר, כמו למשל ידידי הטוב דין שגם הוא שטן לבן,
מתווכחים, עושים צרות ולא מקשיבים לאדון שלהם, מסולקים לתמיד
לחיות בין בני האדם.

אבל אנחנו לא מצרפים סתם בני אדם.
אנחנו מצרפים רק בני אדם שיש להם כוחות מיוחדים, ויכולים לעזור
לנו.
בני האדם שיש להם כוח פנימי חזק, (אני לא מדברת על כוחות
על-טבעיים, אלא על כוח פשוט, שיכול להיות לבני אדם. לא כוח
פיזי אלא כוח נפשי שבא מבפנים) ונמצאים בקבוצה שלנו, נקראים
אנשי האופל.
לכן כשאני צריכה לשכנע את הבן אדם הזה להצטרף, באמצעות המזוודה
המוזרה הנמצאת ברשותי, אני נתקפת בחרדת-לחץ.
מה אני אמורה לעשות עם זה?
אומנם אני חיה בעולם הזה כבר 17 שנה, אבל אין לי מושג בכמה
דברים ארציים פשוטים שתוכנתו בשנים האחרונות.
אני מחליטה לבקש עזרה מאבי האנושי כבר בהגיעי הביתה.