היא התקדמה ליד הסורגים, מכה עליהם עם האלה הקטנה שבידה יוצרת
רעש עמום מבלי לשים לב. כמעט עשר שנים היא פה והיא לא הרגישה
איך שהזמן עבר, רוצחים גנבים צווארון לבן כולם היו מתחת לידיה
והיא לא התייחסה לאיש, עבודה לא יותר מזה הם היו בשבילה, חיות
קטנות שצריך לדאוג שלא יזיקו לעצמם יותר מאשר יזיקו גם לה, היא
כבר לא התייחסה לצהלות השמחה שלהם כאשר היא הייתה עוברת וגם לא
ל"מחמאות" והשפה שבה הם היו משתמשים. מידי פעם היא הייתה פולטת
לכיוונם איזו תשובה עסיסית אולם בדרך כלל היא התרחקה מהם לא
רוצה ליצור איתם קשר עין ולא שום קשר אחר.
היא דגלה בסיסמה יש לנו ארץ קטנה והיא ידעה שהיא עוד עלולה
להיפגש, למעשה זה כבר קרה לה ובפעם הראשונה היא נבהלה מה שהיום
כבר לא יקרה שנית, הם כיבדו אותה בפנים ובחוץ באותה צורה והיא
התייחסה אליהם בפנים כמו חיות קטנות ובחוץ כמו אוויר.

הקולות שהיא גרמה עם האלה לא השפיעו על האנשים שישבו בתוך
התאים הקטנים, הם הרימו ראש לרגע ראו אותה אמרו דבר מה בקול או
בשקט וחזרו לעיסוקים שלהם בזמן שהיא התקדמה, היא לא אהבה את
העבודה אבל הייתה צריכה את הכסף, היא למדה להוציא החוצה את
הרגשות ולא להכניס אותם לתוך הכלא למדה היטב מה שגרם לה
לדפיקות לב כאשר היא ראתה כמה היא קרובה לתא הבא.
היא נעצרה ליד התא שם ישב אסיר מס 547561 שקוע, עסוק בציור על
נייר ישן, הפסקת הצעדים שלה בזמן שהביטה בו גרמה לשקט רגעי
שהשפיע על כול האגף מלבדו, מבחינתו הוא היה לבד שם, האנשים
שהיו בתא איתו לא התקרבו אליו, אלא דיברו בשקט מרחוק גם הם
מביטים בו בזהירות שקטה בזמן שהוא המשיך להתעסק בשלו.
"עודד" היא קראה לרגע בקול חצי סמכותי חצי שקט. היא הרגישה את
הרעד הקטן בחזה ושנאה את הרעד אבל היא הייתה חייבת לומר משהו.


הוא הרים את הראש לכיוונה שקט לא פחות סמכותי אולי אפילו יותר,
באיטיות כאילו לא מבין מה הדבר שהפריע לו בציור שבו הוא היה
עסוק.  
היא נשמה עמוק והרגישה איך היא מתחילה להיחנק כאשר עיניו ננעצו
בעיניה, הן היו חצי כחולות חצי ירוקות. הן הביטו בה ועלו עם
הראש לאט לאט מביטות בה במרוכז ואז מפסיקות עם הנעיצה ומחייכות
כלפיה "כן דורית".
היא נשמה עמוק מנסה בכוח להכניס אוויר לריאותיה מחזיק בכוח את
הברזלים שעל דלת התא שלו על שהוורידים יצאו החוצה, היא חייכה
בקושי בחזרה וניסתה להוציא משפט חצי מתוחכם כמו תמיד אולם כל
מה שיצא לה היה "רציתי לדעת אם הכול בסדר".
האסיר השרירי בעל רעמת השיער הזהובה המשיך לחייך בעיניו כמו
בפיו ושתק לרגע נהנה לראות אותה מתפתלת בתוך עיניו מנסה למצוא
את עצמה, הוא הכיר את זה כבר שנים, את היכולת שלו להשפיע בצורה
הזאת על האנשים שבסביבה והשתמש בזה כמעט ללא הבחנה, למעשה זו
הייתה אחת הסיבות שבגללן הוא היה פה אולי העיקרית, הוא המשיך
להביט בה ואז התרומם והחל ניגש לכיוונה, נראה היה שהגוף שלה
נרתע ממנו אולם לא מעז להתרחק, הוא הניח יד מלטפת על היד שלה
המחזיקה בכוח בברזל העגול שממנו היה בנוי השער בכניסה לתא ואמר
בשקט בקול רגוע לחלוטין "אצלי תמיד טוב" סיים מחייך לכיוונה
משאיר את היד שלו על שלה.

היא נשארה כך עוד כמה שניות לא סגורה על עצמה עד שהצליחה
להתנתק ממנו וצעדה צעד נוסף לאחר, היא שנאה אותו, מהיום הראשון
שהוא הגיע היה בו משהו שהיא שנאה, היא ידעה למה הוא יושב ועל
כך זעמה אפילו יותר, היא רצתה להתעלל בו לתת לו להרגיש הכי
גרוע שאפשר, היא אפילו הייתה בטוחה שעם לא היא אז האסירים
האחרים יעשו לו מה שהיא דמיינה בשבילו, אולם כלום לא קרה כמו
שהיא תכננה, היא הגיע יום אחרי שהוא הגיע לתא שלו, היא התכוונה
לצעוק עליו להשפיל אותו קצת שילמד את מקומו אולם ברגע שבו היא
התכוונה להתחיל הוא הרים את הראש וזו הייתה הפעם האחרונה שבה
היא ניסתה להזיק לו, המבט שלו רצח אותה באופן מידי, היא שכחה
את עצמה ולא יכלה להגיב לו גם כאשר הציג את עצמו, למעשה זו
הייתה הפעם הראשונה שבה היא ברחה מאסיר שנמצא מאחורי סורג
ובריח מגלה שהיא חסרת נשימה גם אחרי מרחק גדול שעשתה מהמסדרון
שבו נמצא התא שלו. באותו לילה היו לה חלומות מוזרים, הדבר
הנורא ביותר היה שהיא מעולם לא זכרה את החלומות שלה ואילו
החלומות של אותו הלילה לא הצליחו לצאת לה מהראש בשום אופן, היא
זכרה כל פרט ופרט של מה שעשתה שם, ושנאה את זה, הוא גרם לה
לרעוד בחלום כמו במציאות אולם הרעד לא היה רעד של פחד או
חלחלה, מבחינתה הוא היה רעד הרבה יותר גרוע, זה היה רעד של
אהבה, ומה שהיה הכי גרוע הוא שזו הייתה אהבה הכי טהורה שיכלה
להיות לה, היא אהבה במשך שנים את ילדיה את בעלה את חבריה אבל
מה שהיה אחרי מבט קצר אחד איתו היה משהו אחר, זה היה כל כך חזק
עד שהיא במשך קרוב לשבועיים לא הרשתה לעצמה להתקרב לתא שלו
מוצאת לעצמה כל מיני תירוצים כדי להתרחק ורק אחרי פקודה ישירה
של המפקד שלה היא הצליחה להגיע לתא שלו כאשר היא בקושי עומדת
על הרגלים.
היא הבחינה שהוא יודע מזה וכמעט השתגעה כאשר היא הבחינה כי זה
לא מזיז לו את קצה הציפורן, מאותו הרגע היא שנאה אותו וניסתה
ככל יכולתה לגרום לו לכל דבר רע שרק יכלה לחשוב עליו אולם שום
דבר ממה שתכננה לא יצא לפועל, היא הייתה משקיע שעות במחשבה איך
להרע לו ואז הורסת הכול במחי יד, היא הייתה מנסה בכוח אבל מבט
אחד שלו היה משאיר אותה רועדת ובקושי נושמת ליד התא שלו.
היא התרחקה מהתא הריצה דמעות בעיניה מנסה בכוח להוריד מזיכרונה
את המבט שלו אבל לא מצליחה.


הוא נשאר עוד כמה רגעים על יד הפתח של התא מנסה להרגיש לעוד
רגע את מעט החום שנשאר על הברזל שבו היא נגעה, הוא חיבב אותה
וחייך כאשר ניחש איך היא עכשיו רצה במהירות מתרחקת מהאזור, הוא
ידע מה היא חשה אולם הוא היה רגיל לזה ולכן לא התרגש, מאז שהיה
ילד הוא הכיר את היכולת הזו שלו.
בהתחלה זה היה מוזר לו, איך אימא ואבא תמיד אומרים כן, איך הם
עומדים לומר לא ואז מבט אחד קטן שלו והם אומרים בדיוק מה שהוא
רוצה לשמוע. בהתחלה הוא חשב שזה בגלל שהם אוהבים אותו אבל עם
הזמן והניסיון הוא למד להבין, הייתה לו תכונה מיוחדת שיש למעט
מאוד אנשים הוא קרה לזה תכונת המנהיג, הייתה לו תיאוריה
מעניינת שאנשים מחפשים שיאמרו להם מה לעשות והוא זה שנולד
בשביל לומר להם. התיאוריה החזיקה מעמד כמעט כל הזמן של הגן שלו
עד שהוא הגיע לית הספר, שם הוא החל לפתח מיומנות בנושא, הוא
גרם למורים שלו לתת לו ציונים טובים יותר, הוא גרם לתלמידים
לעשות שטויות שהם לעולם לא היו עושים עם הוא לא היה גורם להם,
הוא היה מלך קטן  עד הטעות הראשונה מני רבות. היה ילד אחד שהוא
לא אהב בכיתה ג שלו, לא הייתה סיבה מיוחדת למה אבל הוא לא אהב
את הילד, זה לא שהילד עשה לו משהו רע, או שהוא בכלל יכול לעשות
לו משהו רע, אבל הוא שנא את הילד מהסיבה שילדים שונאים או יותר
נכון ללא שום סיבה.
אז יום אחד הילד פלט בטעות בכיתה בהפסקה כי הוא ראה איך קופצים
מקומה שלישית מבלי להיפגע, אחד הילדים האחרים בכיתה ענה לו כי
אי אפשר לקפוץ והם התערבו על מסטיק וחבילת קלפים, הילד יצא
החוצה מעבר לחלון והתחרט ברגע האחרון מחליט לא לקפוץ, רק אז
הוא התערב בוויכוח ואמר לילד בשקט שהוא התערב ולכן הוא יקפוץ,
הוא לא שאל, הוא לא שכנעה הוא פשוט ובקול שקט כמו תמיד אמר.
הילד לרגע עוד היסס ואז הביט לו בעיניים, זה הספיק ותוך שיניה
החצר התמלאה בצעקות של הילד מצד אחד ושל המורים מלמטה מצד שני,
איש לא חשב לשאול אותו איך זה קרה ואפילו הפסיכולוגית שהגיע
לכיתה שכחה משום מה את השאלות שהיא רצה לשאול אותו וכל מה שהיא
אמרה כאשר יצאה היה איזה ילד מקסים זה.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא הצטער, לא בגלל שהוא התחרט על
מה שהוא עשה, הוא עדיין לא אהב את הילד אבל כאשר הוא שמע במקרה
שהילד היה עלול למות מהקפיצה הוא בפעם הראשונה בחייו באמת נבהל
יודע כי אם הילד היה מת זה היה באשמתו.
הוא החל להיזהר אם מה שהוא גרם לאנשים לעשות אולם כמו בהתמכרות
הוא לא היה מסוגל להפסיק. הוא היה דוחף אנשים עד הקצה לא פעם
רק כדי לראות מה הוא מסוגל לעשות ואז מרפה בבת אחת גורם להם
לחשוב למה הם עשו מה שהם עשו, כמות מעשי הקונדס שאנשים אחרים
עשו בגללו הייתה מדהימה אולם הוא לא ראה שום דבר רע בכך , להפך
הוא ניצל את זה היטב כדי לקבל ציוניים טובים יותר ושבחים על
דברים שלא פעם הוא כלל לא עשה.

חלפו השנים והוא הגיע לגיל ההתבגרות לפתע בנות החלו לעניין
אותו והוא החל משתעשע בהן כמו שקודם השתעשע בגברים שהיו לידו,
הוא נישק אותן וחיבק אותן גורם להן לרגשות כלפיו שהן אפילו לא
הבינו אותם וממשיך ומשחק בהן נהנה מתשומת הלב ומהאהבה שלהן
כלפיו.
הוא היה הראשון בכיתה שלו שעשה את זה, מהנשיקה הראשונה ועד
הסקס הראשון, למעשה הוא עשה את זה בגיל כל כך צעיר עד שכאשר
התחילו ללמד בכיתה מעט חינוך מיני הוא טרח לתקן את המורה
האדומה לחלוטין מספר פעמים לתשואות קהל התלמידים, כמובן
שלהבדיל מאחרים הוא לא נענש על כך דבר שהיה מובן וברור לו ללא
שום ספק של עניין, הוא לא הכיר את המושג עונש כלפיו וכאשר היה
צעיר יותר הוא בכלל חשב שזו איזו בדיחה מוצלחת שמספרים לו
חבריו.

הוא המשיך לגדול מרחף כפרפר בין אנשים בוחן אותם מתאהב בהם
וגורם להם לאותו הדבר בדיוק כלפיו, הציוניים שלו היו גבוהים כל
שנה ואפילו שהוא נעזר בספרים לא חוקיים בזמן הבגרויות איש לא
אמר לו דבר, ומי שניסה היה משתתק כאשר הוא היה מרים את עיניו
לכיוונו.

הוא עזב את הברזל הקר וחזר לכיוון המיטה מביט בציור של הבחורה
שהוא צייר רק כמה דקות קודם לכן, היו לו עשרות ציורים כאילו של
אותה אחת והוא המשיך לצייר ולזכור, לזכור ולצייר.

זה התחיל בזמן הצבא, הוא כמו כל אחד התגייס ובחר ללכת לקרבי,
הוא לא ידע למה דווקא שם אבל זו הייתה דרכו של אביו והוא החליט
שגם לו זה לא רע, הוא ביצע כמה גיבושים ועבר את כולם בהצלחה
והצטרף לאחת היחידות המובחרות בצבא, לצערו הכושר שלו לא היה
חזק במיוחד והוא הפך לחייל מפקדה תוך זמן לא ארוך משאיר לאחרים
לרוץ על החולות ולסחוב אבנים בזמן שהוא יוצר לעצמו קשרים בדרך
למעלה, תוך זמן קצר הוא הומלץ לקצונה ונעלם מהיחידה שלו לקורס.

את הקורס הוא סיים כמצטיין למרות שלא היו לו את הציוניים
הטובים ביותר דבר שלא הפריע לאיש מחבריו לקורס. ולאחר מכן חזר
שוב ליחידה שבה החל את שירותו כקצין מודיעין.
הוא ביצע את התפקיד במשך שנה וקצת ואז הוצא לו תפקיד בקריה.

הוא אחז שוב במכחול והחל מצייר את פניה של ההיא מהקריה.

הוא הגיע לשם והופתע מכמות האנשים שם, בעיניו זו הייתה עיר
קטנה ושם הוא פגש אותה לאחר בערך חודש, היא הייתה כמו כולן
בהתחלה, מהסוג שלא רואות אותו ממטר עד שמביטות בו ואז לא
מסוגלות לעזוב אותו, הן היו עושות הכול כדי להיצמד אליו והוא
היה בחיוך מתרחק ומבטיח שיחזור דבר שקרה בדיוק פעם אחת. שרון
קראו לה, היא הופיע יום אחד אחרי שאחת הפקידות שלו עזבו, הוא
בקושי ראה אותה בהתחלה כיוון שהיה עסוק בתרגיל חשוב בשביל
הרמטכ"ל והופתע כאשר יום אחד ראה אותה מדברת עם הטלפון במשרד
שצמוד לשלו.
הוא הביט בה מהצד והיא מצאה חן בעיניו מהרגע הראשון, היא לא
הייתה יפה אבל היה בה מה שהו אחר, משהו ממזרי ועדיין תמים,
משהו חיי שהוא לא הצליח כמעט למצוא אצל אחרות.
הוא ניגש אליה והיא נעשתה כמו רובן אדומה לחלוטין כאשר ראתה
אותו, הוא מיד חשב שכרגיל זו ההשפעה שלו אולם להפתעתו הוא גילה
שדווקא הטלפון שהיא דיברה היה הנושא שעניין אותה והוא הבטיח
שלא יספר על השיחה החוצה, שהתבררה כאסורה לאיש.
כמובן ששום דבר לא היה חינם והיא הסכימה לקפוץ איתו לקפה
מתישהו.

הוא החל לעקוב אחריה במשך זמן מה כאשר הוא מבחין כי גם היא
עוקבת אחרי מעשיו, הם היו נתקלים אחד בשני כאשר נושא הקפה היה
חוזר ועולה שוב ושוב אולם יד הגורל לא נתנה להם את אופציה
לשתות ביחד מסיבותיה שלה.

עברה כמעט שנה מאז שהם נפגשו עד שיצא להם לשתות ביחד, גם זו
הייתה יד הגורל כיוון ששניהם באותו יום עזבו את הצבא, היא
סיימה את שרותה והוא היה בדיוק גם בחופשת השחרור שלו שהוקדמה
להפתעתו בחודשים.
הם נפגשו ליד השער ונעצרו אחד ליד השני שותקים ואז שיניהם ביחד
אמרו את המילה "קפה" והתחילו לצחוק.
הסתבר לו כי היא אחת הבחורות החכמות ביותר שיצא לו לפגוש והיא
למעשה ריתקה אותו במשך קרוב לארבע שעות בבית קפה לא רחוק
מהקריה.
הוא הסיע אותה לביתה והם קבעו להיפגש שנית.
למחרת כאשר הוא התקשר היא שמחה לשמוע כי הוא מזמין אותה לסרט
שרק אתמול הם דיברו על הרצון שלהם לראות אותו והם נפגשו כמה
שעות מאוחר יותר, בסרט הם כבר ישבו חבוקים ולאחר הנסיעה זו
הייתה הפעם הראשונה שבה הוא נישק משהי תוך כדי זה שהוא משתדל
לכך שהיא תהנה גם כן, להפתעתו זה היה אחד הדברים המהנים ביותר
שקרו לו כאשר הוא הבחין בחיוך שלה אחרי הנשיקה, הם התחבקו עוד
מעט ואז נפרדו כאשר היא שוב הולכת לבת הוריה והוא לדירתו.
שוב עברו כמה שעות והוא החל להרגיש מוזר כמו שלא הרגיש בחיים,
היה בה משהו ששינה אותו, שגרם לו לרצות להיות איתה, הוא לא
הבין את זה אבל אהב את זה דבר שגרם לו להזמין אותה אליו לביתו.
היא לא סירבה והגיע לבושה בחצאית קצרה ועם חיוך קורן.
החיוך שלו היה דומה לשלה והוא הזמין אותה לראות את הדירה תוך
דקות הם היו עסוקים אחד בשני והרשו לעצמם יותר מאשר הרשו עד
כה. הוא החל לנסות להפשיט אותה כאשר היא עצרה אותו בפעם
הראשונה.
הוא נדהם מכך דבר שרק גרם לו לרצות יותר.
היא החלה להיבהל וניסתה לדחוף אותו ממנה דבר שרק גרם לו לריגוש
יתר כאשר כמה שניות מאוחר יותר הוא קרע לה את החולצה, היא החלה
להתחנן שיעזוב אותה אולם הוא המשיך בלי לשים לב למה שהיא אומרת
כאשר הוא רגיל לשיתוף הפעולה ונהנה יותר מהסוג המוזר הזה של
חוסר שיתוף הפעולה, הוא ראה בזה מעין משחק מקדים שלאחר כמה
דקות היא תתרצה ותחבק אותו תוך כדי זה שהם מתנים אהבים אולם
הוא המשיכה להיאבק בו ללא הצלחה, הוא היה גם אז בחור שרירי
ותוך כמה דקות הוא חדר לתוכה בזעם וכמעט מיד גמר תוך כדי זה
שהוא נשכב על הספה בחדר האורחים, הוא ציפה לראות את החיוך
הרגיל של הנשים שעימן שכב לפני כן כאשר הביט בתימהון בפרצוף
הבוכה שלה, הוא ניסה ללטף אותה לא מבין מה קרה כאשר היא
התרוממה מהרצפה זורקת על עצמה מה שנראה היה כמו שאריות של
חצאית ורצה החוצה מהדירה.
הוא ניסה להתרומם אולם הסתבך ונפל על הרצפה מחליט להישאר שם
לנוח עוד כמה דקות כלל לא דואג.

התמונה מולו הביטה בו בעיניים זועמות, עוד אחת שתיכנס לאלבום
התמונות שלה.
הוא ראה אותה מאז רק במשפט, היא הייתה רצינית לא מביטה בו כלל,
ואפילו ברגע שבו הביטה בו לשנייה לא ניראה היה שהוא משפיע עליה
בגרוש.
העיניים שלה היו הרוסות ורק כאשר השופט קרא את גזר הדין הוא
קלט מה קרה.
הוא נכנס שפוף לכלא צורח ובועט לכל הכיוונים כאשר השוטרים
בקושי מחזיקים אותו, בפעם הראשונה בחייו פחד,בפעם הראשונה
בחייו דבר קרה בלי שהוא צפה אותו, בלי שהוא הצליח לשנות אותו
בעזרת במבט שלו בעזרת החיוך שלו והוא פחד, הוא ידע מה עושים
לאנסים בכלא, והגוף שלו רעד כמו עלה בזמן שזרקו אותו לתוך התא
שלו.
האסירים האחרים בתא שלו המתינו כמה דקות עד שהשוטרים יצאו כאשר
הם פנו לכיוונו.

הוא סירב להרים את הראש כאשר הם פנו אליו דבר שגרם לו לקבל כמה
מכות יבשות בראש.
ואז לפתע הוא הרגיש איך הם מושכים אותו לכיוון אחת המיטות תוך
כדי זה שהוא שומע מה הם מתכננים לו.
הוא נכנס להלם והתרומם בבת אחת, נזכר במבט ששלך לילד בכיתה
כאשר אמר לו לקפוץ, הם נעצרו לרגע כאשר הוא נעמד ואז התכוונו
להמשיך למשוך אותו כאשר הראשונים נתקלו במבט שלו.
הם נעצרו המומים והוא הבחין בזה, הפחד החל לחלוף כאשר הוא
מעביר את המבט אחד אחד עד אחרון האסירים.
למחרת הכלא בפעם הראשונה מזה שנים השתנה.
האנס הראשון בכלא שלא נאנס בחזרה הופיע.

הוא הרים את התמונה שלה מביט בתווי הפנים שלה בעיניים שלה
מרגיש את העוצמה שלהן ואז החל קורע את התמונה לגזרים. החתיכות
עפו לצדדים על המיטה והרצפה.
הוא נשכב על המיטה והכול לבכות בשקט במשך קרוב לשעה ממלמל "לא
ידעתי". לאחר שעה הוא התרומם והחל אוסף את החתיכות, הוא הדביק
אותן אם נייר דבק שקוף ושם אותן בתוך האלבום שלו.
עברו כבר הרבה שנים מאז גזר הדין, הוא ידע שהוא יצא מתי שהוא
החוצה אולם הוא פחד, הוא כל כך פחד לגלות כי הכלא שאליו היא
נכנסה בגללו נשאר...


תוקנו השגיאות שהיו, בתקווה שלא פיספסתי. עד כה שמונה חלקים.