היא רגילה לשינויים, לזוז ממקום למקום, להחליף חברים כמו
גרביים, לסטוצים בכל עיר חדשה ולחיים הטובים בכלל.
היא לא יודעת מה זו אחריות, היא מתכחשת למחויבות, ושלא נדבר
בכלל על מערכות יחסים רציניות.
היא אוהבת לרקוד, לבלות עד אור הבוקר, לשתות, לפתות, ליהנות.
לעשות סקס.
היא לא נראית ככה. היא נראית תמימה לגמרי.
היא נראית נערה חמודה, שאולי יש בה משהו.
העיניים שלה עומדות בניגוד מוחלט לחזותה החיצונית.
העיניים שלה מסגירות אותה, תמיד הסגירו.
עוד כשהייתה ילדה, תמיד רצתה להסתיר את מה שהיא מרגישה באמת.
תמיד רצתה להסתיר את מה שהיא חושבת. את מי שהיא.
אבל עיניה לא נתנו לה. העצב היה משתקף בתוכן, השמחה, הדאגה,
הכעס.
הכאב.
מאז מות אביה במלחמה, ידיעה שהביאה לה כאב נורא- מהנוראים
שידעה עד אז, היא החליטה שלא תתעצב עוד לעולם.
היא פחדה מקשר חזק מדי. היא פחדה להקשר למישהו ששוב יעזוב
אותה.
מאז מות אביה היא התנתקה מהסביבה, סגורה בעצמה ובכאבה.
לאחר זמן ארוך החליטה להמשיך בחייה, חיים יפים מהנים ומלאי
ריגושים והרפתקאות.
כמו שהיו לאביה עד השניה האחרונה לחייו.
הרי בחיים, היה תמיד אומר והיא אחריו, צריך ליהנות.
מאז הפכה את המשפט למוטו שלה.
בחיים צריך ליהנות.
לא לכעוס, לא לכאוב, לא להתעצב.
רק ליהנות.

מרים היא בת 21.
היא נראית צעירה לגילה, בת 17 בערך.
היא שונאת את השם שלה, שם מיושן ושמרני לדעתה.
לכן, עוד בגיל 14 החליטה לשנות אותו.
מרים, כיום זואי, נהגה לעשות לאמה הרבה בעיות כשהייתה נערה.
היא הייתה מתגנבת בלילות למסיבות, חוזרת לפנות בוקר וגורמת
לאמה לצאת מדעתה.
הזמן הכי קשה היה זמן קצר לאחר שאביה מת.
זואי התרחקה ממשפחתה, מחבריה, ובעיקר מאמה.
שבועיים לפני יום הולדתה ה-14, זואי ואמה שעוד היו קרובות
מאוד, צמודות-צמודות כמו שנהגו לומר כולם, היו עסוקות בהכנות
ליום ההולדת.
זואי רצתה מסיבה גדולה, רצתה להזמין את כל החברים שלה למועדון
נחשב ולחגוג את יום הולדתה בדרך שאף אחד לא ישכח.
באותו יום נשמע צלצול הטלפון הגורלי שעמד להרוס את חייה לנצח.
זו הייתה תקופה של מלחמה, ואביה הבטיח לצלצל אליה מהשטחים כדי
לאחל לה מזל טוב כי לא יכל להגיע ליום הולדתה.
כשנשמע הצלצול קפצה זואי ממקומה כדי להרים את השפופרת.
שנים אחר-כך, תקלל את עצמה על שענתה לטלפון.
זואי הייתה הראשונה לשמוע את הבשורה.
"כאן משפחת אביב?" נשמע קול רשמי.
זואי מיד הבינה שקרה משהו. משהו רע.
פתאום תקף את זואי רעד פתאומי. "מה קרה לאבא שלי??" היא שאלה
בלחש.
האיש מצדו השני של הקו כחכח. "אני מצטער להודיע לכם אבל..."
זואי לא שמעה מעולם את המשך המשפט. היא ניתקה את הטלפון
במהירות ורצה מהבית אל השדות, השדות אותם הכירה כל חייה, בהם
בילתה עם אביה שעות על גבי שעות, השדות בהם הייתה יושבת ימים
שלמים להביט בציפורים, בעצים, בפרחים, ולא לראות אותם. רק
פרצופו של אביה עמד לנגד עיניה.
והמשפט שאמר לה אז, המשפט האחרון "בחיים צריך ליהנות..."

הרבה זמן עבר מאז.
זואי כבר כמעט שכחה את פרצופו של אביה, ואם לא שכחה הרי
שהדחיקה אותו מתודעתה.
ורק המשפט עוד זכור לה.
הזיכרונות כואבים מדי.
עדיף לה לשכוח, כך חשבה.
אם תחפשו אותה כיום, תוכלו למצוא אותה באיזה בר, מפטפטת עם
האנשים, צוחקת עם הברמן, נהנית מהחיים.
היא הסתובבה כבר בכל הארץ, אין מקום שהיא לא הייתה בו.
לכל מקום שתגיע היא כבר מכירה 20 אנשים לפחות.
כיום, בגיל 21, היא שוקלת לעבור לארצות הברית, להסתובב קצת,
להכיר מקומות חדשים.
משם היא מתכננת לנסוע לאפריקה ואולי אח"כ גם לטיבט.
אבל משהו עוצר אותה, זיכרון רחוק.
כאן זו הארץ שלה. כאן אלה השורשים שלה. כאן מישהו, מישהו שהיא
מאוד אהבה, נלחם כדי לשמור עליה.
ברגע זה, אם אתם מעונינים לדעת, היא נמצאת באילת במסיבת חוף
משגעת.
היא מסתובבת בין כל האנשים, אומרת שלום לחברים, שולחת מבטים
לחתיכים.
היא מחפשת את האדם איתו רקדה אתמול. היא אינה יודעת את שמו,
וגם לא מדוע היא מחפשת אותו.
זו הייתה עוד מסיבת חוף, שהזמין אותה ידידה הטוב שגב.
היא רקדה בטירוף, גורמת לעשרות אנשים להסתכל עליה בעניין. אבל
היא לא הביטה באף אחד.
הייתה מרוכזת בעצמה בלבד, במוזיקה ובאורות.
ובים.
היא הביטה בים הסוער, כאילו גם הוא רוצה להשתתף במסיבה.
כאילו גם הוא משתגע מהמוסיקה. כאילו גם הוא רוצה לרקוד עד
טירוף חושים.
מעולם לא הבינה למה רצתה תמיד לבלות על כלות.
למה אהבה להשתכר, להיות מטושטשת, לא לדעת מה היא עושה ולתת
לחיים לקחת אותה, לסחוף אותה איתם ומה שיבוא יבוא.
לא הבינה מה רצתה כל כך לשכוח.
"הזיכרונות כואבים מדי..." צף המשפט פתאום.
'זיכרונות?' תהתה 'אילו זיכרונות?'
אבל לא היה לה זמן לחשוב על זה, המוסיקה הטריפה אותה, בערה
בעצמותיה, זרמה לה בורידים.
פתאום ראתה אותו.
שיערו הארוך הבלונדיני שהגיע עד לכתפיו התנופף ברוח.
הוא ניסה לאסוף אותו בקוקו, אבל נראה היה שהרוח משחקת בו
בכוונה, משתעשעת כביכול.
גם הוא הבחין בה לפתע, והתקרב בחיוך.
הם רקדו עד אור הבוקר, ולא החליפו מילה.
רק בסוף, כשכבר החליטה ללכת, שאל אותה פתאום מה שמה.
"תקרא לי מירי" ענתה, ולא הבינה מדוע אמרה דווקא את השם הזה.
זואי נזכרה, שאביה נהג לקרוא לה כך כשם חיבה.
אח"כ בחדרה בבית המלון חשבה על כל העניין שוב.
פתאום נזכרה ששכחה לשאול אותו לשמו.
עכשיו היא מחפשת אותו, רוצה להמשיך את הערב הקודם.
היה מין קסם ברגע ההוא. זואי תהתה אם הוא טוב במיטה כמו שהוא
טוב בריקוד.
יש לה הזדמנות לבדוק את זה עכשיו, כי הנה הוא פוסע היישר
למולה.
"שלום מירי" אומר הבחור בחיוך.
"היי. לא שאלתי אותך מה שמך אתמול בלילה" עונה לו זואי.
"קוראים לי עופר" עונה הבחור ולוקח את ידה "והייתי שמח לבלות
אתך גם את הלילה הזה בריקודים מטורפים אל תוך הלילה"
זואי שכחה מהכל. היא התמכרה לריחות, לאורות, לצלילים ויותר מכל
לידיו המחבקות אותה.
פתאום הרגישה לא נוח במקצת.
בפעם הראשונה חשבה שהיא אפילו לא מכירה את הבחור, אבל מחשבותיה
נגוזו יחד עם קצף הגלים בים.
היא שוב יושבת בחדרה במלון.
מחר בבוקר היא צריכה לעלות על האוטובוס לאשקלון.
היא נזכרת שלא בדקה אם הוא באמת טוב במיטה.
היא אינה יודעת עליו דבר, אך היא מניחה שכמו תמיד תשאיר את הכל
ליד הגורל.
אולי יפגשו כשתחזור שוב לאילת. אולי יפגשו במקום אחר.
זואי עולה על האוטובוס ונוסעת.

לאחר שנתיים חזרה זואי לאילת.
היא הספיקה לעשות עוד הרבה דברים, לבקר בעוד הרבה מקומות
ולפגוש עוד הרבה אנשים.
היא גם עשתה טיולים בכל העולם כמעט.
אבל היא לא שכחה את הבחור עם הקוקו הבלונדיני.
היא עדיין תוהה איך הוא בתור מאהב.
היא חוזרת לחוף, שגב ידידה הטוב יוצא לקראתה בשמחה.
"זואי! כמה זמן לא ראיתי אותך!"
זואי מחייכת ושואלת "תגיד שגב אתה זוכר את הבחור ההוא, עופר,
שרקדתי איתו במסיבת החוף שלך לפני שנתיים?"
"מי?" מקמט עופר את מצחו "את חושבת שאני זוכר כל אחד שהיה
במסיבות שלי אי פעם?"
"רק חשבתי שאולי..." ממלמלת זואי "אז מעניין איפה הוא עכשיו"
"לכי תדעי" עונה שגב בחוסר עניין "אבל תשמעי הגעת בזמן מצוין.
יש מסיבה פיצוצית על הגבעה, אורות מוסיקה מדורות והכל. בואי,
אני מזמין אותך בחינם"
"בטח" נענית זואי ברצון.
במסיבה היא מסתובבת, לא בוחנת חתיכים כמו בעבר.
היא רוקדת קצת, שותה קצת.
פתאום היא תופסת את עצמה.
היא מחכה לו, לעופר.
אבל הוא לא מגיע.
עולה הבוקר, המסיבה נגמרת. ועופר לא מגיע.
עובר שבוע, היא חורשת את כל המסיבות, נמצאת בכל מקום אפשרי.
אבל עופר לא נראה בשום מקום.
"מה אני עושה?" היא שואלת את עצמה. "למה אני נתקעת בעבר? עופר
היה, ונגמר. אני צריכה להמשיך שוב בחיים"
אבל היא עדיין מחפשת אותו. והוא לא נמצא.
יש לה הרגשה משונה, כאילו הכירה אותו בעבר.
העיניים האלה, עברו שנתיים וזואי עוד זוכרת.
מה היא זוכרת בעיניו? היא זוכרת שראתה בהם את הים.
כשהיה הים סוער גם עיניו סערו.
הם סערו בריקוד מטורף, בלבלו אותה יותר מהמוסיקה, יותר
מהריקוד, יותר מכל המשקאות המשכרים ששתתה בחייה.
והיא שתתה הרבה.
"עופר" היא חושבת. "מאיפה הוא מוכר לי?"
ופתאום, כמו משום מקום, צצו לה הזיכרונות.
בפעם הראשונה נתנה לעצמה להיזכר בלי להיעצר, בלי להדחיק, בלי
לעצור את עצמה.
עופר, הוא לא צעיר כל כך כמו שהוא נראה.
בביתה הישן, בו גרה עד שגדלה מספיק כדי לקום ולעזוב, הייתה
תמונה ישנה.
בתמונה ישב על ערמת חציר סבה- יוסף ומסביבו עוד 5 חברים.
הם היו צעירים אז, בני 18 בערך.
סבא יוסף היה ממקימי ארץ ישראל. הוא מת עוד לפני שנולדה.
היא זוכרת איך תמיד נהגה לשבת מול התמונה ולחשוב איך זה היה
אז.
היא הייתה מביטה על סבה ומדמיינת איך הוא היה.
הייתה חושבת שחבל שלא יכלה להכירו, שמת בגיל 52, עוד לפני
שנולדה.
הצטערה שלא יכל לשמוח שנולדה לו נכדה, הנכדה הראשונה שלו.
בעיקר הייתה מסתכלת על בחור צעיר אחד, שעמד במגפיים מגומי
וסרבל מלוכלך ליד סבה.
היא זוכרת את החיוך הרחב שלו, את שיערו הבלונדיני הארוך שהגיע
עד לכתפיו.
ויותר מכל את עיניו הכחולות כמו הים.
זואי מתעוררת מהחלומות.
לא ייתכן שזה הוא.
הם מתו לפני המון זמן.
"זואי" היא שומעת את קולו של שגב.
היא מרימה את ראשה. שגב עומד מולה ועל פניו חיוך רחב. "איך את
נהנית במסיבה שלי?" הוא שואל.
זואי מתכוונת לענות, אבל פתאום היא מבחינה בתמונה גדולה בקיר
שממולו.
מעל הבר, מוארת באור עמום ורך, תלויה התמונה.
בתמונה נראית דמותו החסונה של גבר צעיר, כבן 18, שיערו הארוך
הבלונדיני מגיע עד לכתפיו, ועיניו הכחולות-צלולות כמו הים
צוחקות את המצלמה בחיוך רחב.
למטה כתוב 'עופר שינברן, ממייסדי ארץ ישראל, 1949'
זואי עוצרת את נשמתה.
"זואי?" שואל שגב "את שומעת אותי?"
זואי קמה. היא פוסעת לעבר הדלת.
"זואי!" קורא שגב.
היא מסתובבת. "תקרא לי מירי" היא אומרת.
מירי עולה על האוטובוס הראשון לתל- אביב.
היא חוזרת הבייתה.