השמש הזורחת אי שם במרומים,
קרניה צהובות, אך ליבה אדום.
בעצב מאירה את עקבותיכם הנופלים,
בלילה תמות על חלל היום.
בדרך הארוכה אל האושר הנכסף,
גבוהים, חסונים, מלאי חיים.
חזר העצב, השכול שב
מול אש השנאה, חסרי אונים.
הלבבות שפתע חדלו לפעום,
קברו חמה בחשכת הליל.
הדם שניגר, לא חדל מלזרום,
הוליד עץ, תינוק, עוצמה, וחיל.
השמים בוכים, ילדים.
אמא אדמה רוויה.
העלים נושרים אחדים, אחדים.
אתם, הגאים, בתהום הנשייה.
ואני, אחיי שבתחתית הבור,
מחכה שתשובו, תשיבו האור.
ממשיך ללכת, אסור לעצור,
חשיכה מסביבי,
                   ואתם מאחור