שירי גשם, דמעות, צער... זאת היתה אהבתה, היא אהבה את הגשם כי
היא הרגישה שהוא בוכה במקומה. היא היתה יפיפיה אבל רק מעטים
ראו את זה, רק מי שהגיע לו.
אהבתה השניה היו הפרפרים הצבעוניים והשמחים, היא העריצה א ותם
דוקא בגלל אותו החופש שהיא כל כך רצתה לזכות בו.
היא אהבה לכתוב, לרוב על החיים שאליהם כמובן מתחבר המוות ולא
פעם היא ניסתה להגיע אליו בדרכים אלו או אחרות. מי שהכיר אותה
היה יכול לשים לב לתחבושות שעיטרו את ידיה מתחת לצרור הצמידים
שנחו להם שם באופן תמידי.
היא העריכה את עצמה כל כך מעט למרות שעשתה ותרמה הרבה. היא
הייתה עוזרת, תומכת, מייעצת ו... והיא הייתה גם שרה, שרה בקול
העדין והערב ביותר שהעולם שמע.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה לעזאזל אני מדברת עליה בזמן עבר?
אז ככה: כשהיא סוף סוף השתכנעה שיש בשביל מי ומה להמשיך וסבול
את הדבר הזה שקוראים לו בימינו חיים, היא הייתה מעורבת בתאונת
דרכים קטלנית שלא השאירה לה שום סיכוי לחיות.
אחרי מותה ההורים ארגנו את הדברים שלה: מה לזרוק, לשמור,
לתרום...וכחלק מהסידור הם גם הגיעו אל המגירה האישית שלה שם
היא שמרה את כל הדברים שהיא כתבה על הגשם, הפרפרים... על
החיים. הם היו בהלם מרוב עצמת הכתיבה שלה וגילו בה בן-אדם שונה
והרבה יותר בוגר ממה שהכירו.  הם הצטערו על זה שלא הכירו אותה
יותר לעומק כשעוד היתה בחיים, על זה שלא הכירו את אותו הפרפר
שרק התפתח מגולם, שהיה היפה מהפרפרים ושהגשם והמלנכוליות הרגו
אותו טרם זמנו.
אבל הרי כולם יודעים שפרפרים חיים רק זמן קצר ושרק החזקים
שורדים יותרומי שזוכה לראות פרפר מיוחד נשאר מאושר מעצם
הפריווילגיה שניתנה לו.
ההורים שלה חיברו ספר מכל הכתבים שלה כדי להחזיר אותה איכשהו
לחיים, לפחות חלקית, לפחות דרך הכתיבה שלה... וכדי להרקאות
לפרפרים דומים שרוצים להתפוגג טרם זמנם שזה לא שווה ושיש לכל
פרפר ופרפר את הסיכוי לזכות באושר הנכסף.