[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נכתב על ידי יעקב פישברג ואיתי חורב

"וזה הדיווח מהמסוק הקל של חברת טריפקל, כביש מספר 2 פקוק
לבאים מכול הכיוונים עקב עבודות בכביש, אלדד תיזמן שם שלוש
שעות.לקילומטר. תנחומים לסובלים, וכעת נעבור למעט קצב לנשמה."
ברדיו נשמע השיר "שיר בלחץ" של טיפקס. המזיקה הקצבית וקולו
המציק של קובי אוז פרטו על עצביו של נמרוד, שהיו מרוטים ממילא.
מיזוג האוויר של הפיאט פונטו שבק כרגיל לאחר שעה של שימוש,
ולנמרוד לא היה מפלט מהחום המעיק. זה היה יותר גרוע אפילו
מהחום בטנק הצנטוריון בו נהג במילואים מהם חזר עכשיו לחופשה.
מדי הב' המאובקים נדבקו אל גבו המיוזע בעוד זעה חמה ומלוחה
שוטפת את פניו המלוכלכות. הוא יצא מצאלים לפני שעה וחצי, ממהר
לפגישה עם פילגשו הפיליפינית, לפני שיחזור הביתה למסיבת יום
ההולדת הראשונה של בנו. אצבעותיו ליטפו בקלות את מתפסי הגלילון
שהיה מונח על המושב שלידו, באותה הצורה שבה היה מלטף את רגליה
החטובות של אישתו, פילגשו ובת השכנים בת החמש-עשרה. הפקק המשיך
לא לזוז בעוד הוא בוהה בספרות המתחלפות בשעון שבלוח המחוונים.
לפתע פתאום זה קרה, לנגד עינייו המשתהות המכוניות שלפניו החלו
לזהור באורות בוהקים ופסיכודלים. נמרוד החל לקלל את הטבח, את
אימו של הטבח, את אחותו של הטבח (למרות שהייתה זיון לא רע)
ובכלל את המין הנשי במשפחתו כמה וכמה דורות אחורה, תוך שהוא
ממשש את ביטנו ומחניק את הצורך העז לרוץ מתוך המכונית, להפנות
את עכוזו לעבר ערוץ האילון ולשלח בו את הארוחות שאכל בשבוע
האחרון, כשהן במצב צבירה נוזלי למדי. בעודו אוחז בביטנו ועוצם
את עינייו במאמץ עילאי שלא לפלוט דבר במכונית הוא שמע לפתע את
המכוניות שמסביבו מתחילות לנוע! ברקע, מלמעלה הוא שמע קול
מקהלה מזמר "הללויה". הוא הוריד את בלם היד במהירות ושחרר את
המצמד. מהר מדי. הרכב קרטע לרגע ואז נדם. בידיים רועדות הוא
סובב את המפתח, שוב ושוב.ושוב אך ללא הואיל. בעיניים דומעות
הוא ראה כיצד הרכבים האחרים עוקפים אותו, ואילו הרכבים
שמאחוריו צופרים לו חזור וצפור לזוז קיבינימט מהדרך. לפתע, צץ
רעיון במוחו. הוא לחץ על דוושת המצמד וסובב את המפתח שוב. הרכב
הניע מיד! בדיוק בזמן כדי לחכות מאחורי טורי המכוניות שנעצרו
שוב. הוא נגח בגלגל ההגה ושחרר צפירה ארוכה לאוויר. בתגובה,
החלו כל הנהגים שמסביב לצפור גם הם. נמרוד כיסה את אוזניו
בידיו, צווח ביאוש, כשלפתע הופיעו מולו שתי דמויות קטנות.
האחת, לבושה בגדים לבנים, עם כנפיים לבנות בוהקות ובייגלה זוהר
מעל ראשה. ואילו השניה, בבגדים אדומים, מחזיקה קלשון בידיה
האדומות אף הן, ומנופפת בזנב קטן בעל קצה מחודד. "עם זעתר?"
שאלה הדמות בבגדים הלבנים במבטא מזרחי משהו. "מה?" שאל נמרוד,
המום. "הבייגלה, עם או בלי זעתר?" שאלה הדמות בבגדים האדומים.
"אני בכלל לא רוצה בייגלה" אמר נמרוד. "לא צריך", ענתה הדמות
בלבן. "מה אתה בכלל מתעצבן?" שאלה הדמות באדום. "תראה באיזה
ג'וב מסריח אני תקוע, ועוד עם המנחוס הזה שמבריח לקוחות. כמה
פעמים אמרתי לך, גברי, אתה אגרסיבי מדי. אף אחד לא יחתום על
חוזה ככה. צריך לעבוד בעדינות" הוא אמר ואז פנה שוב אל נמרוד
"תשמע אני מבין שאתה עצבני כרגע אז בוא נעשה עסק, אתה תקנה
מאיתנו שני בייגלה בלי זעתר, ואנחנו בתמורה נעביר אותך את
הפקק, מה אתה אומר?" נמרוד הביט באיש באדום כלא מאמין. פרקי
אצבעותיו האוחזות בהגה הלבינו. "על מי אתה חושב שאתה מנסה
לעבוד, יא מניאק? מה אתה חושב, שאני ילד קטן, תמכור לי בייגלה
ותעביר אותי את הפקק? טוס לי מהרשתית, אמרתי שאני לא רוצה
בייגלה!" התפרץ נמרוד, והרגיש תנועה חשודה אי שם במעי הגס.
"טוב, בסדר, אל תתעצבן" אמרו הרוכלים. נמרוד עקב אחריהם במראה
בשעה שניגשו לרכב שמאחוריו, ואז, אחרי שהאיש בלבן הגיש לנהג
שני בייגלה (עם זעתר), הרכב נעלם בענן עשן. האיש באדום פנה
לאיש בלבן "יאללה, גברי, עשינו את היומית, בוא נזוז", ואז,
כאיש אחד, פרשו שניהם כנפיים ונעלמו באוויר.
 נמרוד כמעט פרץ בבכי ואז חבט שוב בהגה בראשו. דקות ארוכות
עוברות, השעון מעביר את ספרותיו בקול נקישה אלקטרוני. בנזין
(אוקטן 96) נכנס אל תוך הקרבורטור ומתערבב עם האוויר המחניק
ביחס של אחד לעשר. מכוניות משטרה בעלות אורות מהבהבים עוקפות
אותו דרך השוליים. אופנועים וקטנועים עוברים אותו מימין
ומשמאל. ואז מרחוק הוא שומע את קול הרכבת מדרום העוקפת אותו
במהירות לקול הג'ינגל הידוע "רק רכבת" בדרכה צפונה לעבר בית
פילגשו בהרצליה. הלחץ בבטנו הולך וגובר, הוא לא מסוגל לעמוד
בעומס יותר. נמרוד שלח ידו אל הדלת ופתח אותה. מאחור הוא שמע
קול חריקות בלמים ואז אופנוע מסוג קוואסקי נכנס בחוזקה בדלת
הפתוחה. "כוס אמק!" זעק נמרוד אחרי האופנוען המעופף. "לאן אתה
חושב שאתה בורח, יא מניאק, דפקת לי את האוטו!" צעק בזמן
שהאופנוען נחת בקול חבטה עמום על גג האוטו שלפניו. "הרסת לי את
האוטו, ואני יהרוס לך את האופנוע!" המשיך נמרוד, ואז שלף את
הגלילון מהרכב, פתח את הקת והחל להכות בחוזקה על השלדה העקומה
ממילא של האופנוע. האופנוען דווקא נראה מרוצה ממצבו החדש,
וכנראה אפילו הלך לישון ברגע שנחת. אפילו קולות הפקק לא העירו
אותו. "בוא הנה, יא זבל, תקום כבר!" צרח נמרוד בעודו בועט
בשאריות האופנוע שלרגליו. אנשים החלו להקיף את נמרוד בנסיון
להרגיע אותו, אבל הרגיעות הייתה מנמרוד והלאה. למעשה, הוא היה
עצבני למדי. כל כך עצבני, שהוא דחף מחסנית אל תוך הגלילון.
עצבני במידה כזאת, שהוא דרך את הגלילון כשהמחסנית כבר הייתה
בתוכה. עצבני במידה מספקת בשביל להתחיל לירות לכל עבר, שזה היה
הדבר הבא שנמרוד עשה. "הוא דפק לי את האוטו!" צעק נמרוד בשעה
שירה בקהל שהקיף אותו. אנשים נמלטו בבהלה, חלקם הגיעו למקום
מבטחים, וחלקם נופלים לרצפה כשאחד הכדורים פגע בהם. נמרוד רץ
למכונית שלפני מכוניתו. "אתה מפריע לי לסוע!" אמר לנהג, ואז
ירה בו. "וגם אתה מפריע לי" אמר לנהג במכונית הבאה, וירה גם
בו. ובנהג הבא, ובעוד אחד. לבסוף חזר למכוניתו, משחרר עוד כמה
צרורות לאוויר. הוא התיישב מאחורי ההגה, הניע את האוטו וחיכה
שהרכבים שלפניו יזוזו. רק עכשיו חלפה המחשבה במוחו. הנהגים
שלפניו מתים. הם לא יזיזו את המכוניות שלהם. הוא תקוע בפקק הזה
לנצח. ביאוש הביט בטור המכוניות שלפניו, שימשיך לעמוד שם
לתמיד. הוא כבש את פניו בידיו, בוכה על מר גורלו. הוא שמע את
הניידות מגיעות בשביל לקחת אותו, ואז הרגיש לחלוחית בתחתוניו.

הערת המחברים - על מנת להימנע מתביעות דיבה וירי בפקקים, אנו
רוצים להודיע שאין לנו דבר וחצי דבר נגד קולו של קובי אוז. אנו
אפילו חושבים שקובי ירום הודו הוא זמר נפלא ומוכשר, עלה והצלח!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עזוב אותך, מה
זה חשוב אם
הפסדתי או
הפסדתי? כשאתה
באמת צמא,
ספרייט.





שמעון פרס


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/9/99 5:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעקב פישברג

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה