יום חמישי. היה חם לעונה. שבוע לפני סוף האימון המתקדם. כולם
מותשים כבר. אין כוח. כבר מתחיל להחשיך והנה עוד ברור, הנה עוד
ריצת אפוד, והנה עוד יל"מ.

חוזרים לבסיס מותשים. בשיחת מחלקה המ"מ סוף סוף נזכר שאני
במחלקה ומואיל בטובו לציין שאני החייל המצטיין השבועי. "ראיתי
את הרעל בעיניים שלך השבוע. עבדת כמו נימר... מגיע לך החמשוש
צ'ופר הזה. קבל ח"ח...". איזה רעל ואיזה נמר? הסיבה היחידה
שקיבלתי צ'ופר זה בגלל שאני היחיד שעשה משהו כל השבוע הזה. אני
פשוט חייל שקט שלא עושה בעיות. למען האמת, אני חושב שהצ'ופר
הזה עוד הגיע לי מזמן, פשוט נזכרו בי כששאר המחלקה שבוזה
ומגרבצת כל היום. ועוד איזה צ'ופר?? לצאת חמשוש באימון כשבכל
מקרה סוגרים 5 בבסיס 2 בבית קבוע כל האימון.... ואללה...

אז ארגנתי את הדברים מהר. נחמד שהיה לי רק 10 דקות מהרגע
שהודיעו לי על הצ'ופר עד לאוטובוס האחרון. פחח... איכשהו
הספקתי, למרות כל התשישות רצתי כל הדרך עם התיק עד לתחנה. שמה,
כמובן, התחנה הייתה מפוצצת בג'ובניקים שמתים כבר לעוף הביתה,
והאוטובוס - מפוצץ בג'ובניקים שמתים כבר לעוף הביתה.

לא דחפתי בעלייה לאוטובוס. חיכיתי עם האחרונים שכולם יעלו, ואז
ניסיתי להכנס איכשהו לקופסת הסרדינים על גלגלים. יווו... 3
שעות נסיעה בדבר הזה עד לבאר-שבע... סיוט... כמובן שכולם עמדו,
צועקים אחד על השני, עומדים אחד על השני... לאף אחד לא הייתה
תרבות ישיבה, חוץ מלי. אני נראה לי היחיד שישב במעבר. כמו טמבל
בישיבה מזרחית בשטח של 50X50 ס"מ כשכולם מסביבי עומדים, ועוד
עם מטאטא שנתקע לי בצלעות. דווקא חשבתי שלשבת זה רעיון די טוב,
חשבתי שאם אני אשב אחרים גם יישבו. התברר לי אחרת. יצא לי
להכיר את הרגליים של שאר האנשים מקרוב.

הייתי מאוד מאוד עייף. למרות העייפות המטורפת, לא הצלחתי להרדם
- בגלל הרעש, בגלל החנק המטורף שהיה באוטובוס, ובגלל הצפיפות
המוגזמת. מזל רק שהיה לי דיסקמן שהנעים את זמני עד שהסוללות
נגמרו אחרי חמש דקות. אני חושב שישבתי עפו"ץ בלי לזוז כל השעה
וחצי עד לעבדת, לעצירה של אמצע הדרך.

יצאתי קצת לחלץ רגליים ולנשום אוויר בר נשימה.
הספקתי יותר דברים ממה שהייתי מאמין שאפשר להספיק ברבע שעה
הפסקה הזאת. הספקתי ללכת לשירותים, לאכול, ללטף חתול, לדבר עם
חייל ועוד זוג על פוליטיקה, פילוספיה, כלכלה, על זוגיות ועל
חיים בכלל, ואפילו לרדת ולעלות מהאוטובוס (שזו משימה לא קלה
בכלל). למרות זאת יצאנו 10 דקות יותר מאוחר בגלל שלקח לנהג עוד
10 דקות להגיע למקום שלו באוטובוס העמוס עד כדי גיחוך.

שיט! שכחתי לקנות סוללות לדיסקמן. טוב... לפחות הפעם ישבתי
במעבר מקדימה כך שיצא לי לראות את הכביש, ולשמוע רדיו. שוב
שרון מזיין ת'שכל על מצנע ועל למה הוא עצמו טוב יותר ממנו.
פשוט בנאדם נפוח. מכל הבחינות. הופה! הוא מתחיל לדבר על פרשת
השחיתות של הבנים שלו והמליונים... כל האוטובוס מרותק, כל 51
האנשים הישובים (כולל אני במעבר) ושאר ה900 שעומדים. פתאום הוא
נותק באמצע מחמת "תעמולת בחירות", פשוט דרמה תקשורתית.

זה שרף לי חצי שעה... שוב חזרתי להתעפצות ולתשישות המטורפת
שלי, ושוב התחלתי לחשוב - איך זה שלאף אחד אין תרבות ישיבה
במעבר? פשוט מוזר... פתאום שמתי לב בזווית העין שמישהי מאחורי
עם הגב אלי, מתיישבת... קרוב אלי. וואו... היא הריחה טוב. הרבה
מחשבות עברו לי בראש. למען האמת אני לא זוכר מה בדיוק, אבל אני
חושב שחוטי המחשבה שלי התנתקו לגמרי כשהרגשתי אותה מתחילה
להשען אחורה. נשענתי בחזרה. יצא איכשהו, באופן איטי להדהים,
אני והיא, גב אל גב, נשענים אחד על השניה, בשביל שנוכל לשבת
באופן נוח יותר למשך הנסיעה.

הייתי מהופנט ממש. משהו בה היה מיוחד. אני לא יכול להצביע על
מה זה היה בדיוק, אבל היא הייתה מיוחדת משהו. פחדתי לזוז, מפני
שחששתי שאם אזוז, אפריע לנוחיות שלה. מדי פעם הצצתי אחורה. לא
ראיתי את הפנים שלה. היה לה שיער מתולתל חום פזור, מכנס ג'ינס
שחור וחולצת-סוודר תורכיז. היא הייתה קצת עגלגלה אבל באופן
חיובי.

אחרי כמה זמן נהייה לי מאוד לא נוח בגלל שהייתי תקוע באותו
המצב בדיוק. השרירים התחילו להיתפס, העצמות התחילו לכאוב, אבל
לא העזתי לזוז, לא עד שהיא תזוז קודם.
אבל היא לא זזה. היא נשארה במקום, מדי פעם הזיזה את הראש
לצדדים, מה שגרם לשיער שלה להתפזר והפריח את ריחו הפרחוני לכל
עבר. משום-מה המחשבות שהטרידו אותי למשך זמן-מה, היו: "היא
משתמשת בהוואי או פינוק?", או משהו כזה. גם שמחתי שהספקתי לשים
אפטר שייב לפני שיצאתי.

לא הסתכלתי בשעון, אבל לפי הכביש הבנתי שאני יושב באותה פוזה
בדיוק, כבר מעבר לחצי הדרך. זה כבר התחיל מאוד לכאוב, ולא
הבנתי למה היא לא זזה. התחלתי להזיז קצת את הרגליים, הידיים
הכל חוץ מהגב, כדי שיהיה לה נוח. פתאום שמעתי צלצול. היא נשענה
קדימה. מזה התבאסתי. ניסיתי להציץ אחורה בזווית העין וראיתי
שהיא מתעסקת עם התיק שלה, מוציאה משהו, מחזירה משהו, מוציאה
משהו אחר, מחזירה אותו. אז היא הפסיקה. ישבה בישיבה מזרחית
שעונה קדימה. כנראה שהיא מצאה מה שהיא חיפשה.

"הלו? היי דנה! מה נשמע? כן... חוזרת מאילת... העבודה הזאת ממש
מתישה, שתדעי לך. בא אלי איזה תייר אחד שמדבר הודית. לא ידעתי
מה הוא רוצה... שיגע אותי פשוט...".

הנהג הסדיסט החליט להכניס קסטה שלו לטייפ. איזשהו ג'אז בווליום
שלא היה מבייש את וודסטוק. הוא דווקא נהנה מזה עד שחצי אוטובוס
התחיל לצרוח עליו "תוריד את זה!!!" או "מה אתה, משוגע??!"
וכאלה. הוא הוציא את הקסטה ושם רדיו דרום. משהו טוב התחיל
להתנגן. של אריק קלפטון - "יותר ממילים", או "יותר מאשר
מילים", או משהו כזה.

"... לא, לא... פשוט צועקים על הנהג... שם משהו מזעזע ברדיו...
כן... חה חה חה כן... טוב... בסדר הנה הוא שם משהו טוב...".
היה לה קול יפה, והצחוק שלה היה ממש יפה. צחוק מתגלגל, עם
נוכחות אבל לא מוגזם בכלל. הבנתי מהשיחה שהיא עובדת כפקידה
באיזה בית מלון באילת, ושהיא חוזרת הביתה לבאר-שבע בסופי שבוע.
היא גם התחילה לתת לדנה כמה עצות לגבי היחסים שלה עם חבר שלה.
היא חשבה על להפרד ממנו... מצאתי את עצמי מצוטט, אז הפסקתי.

בפעם הראשונה התחלתי לחשוב - מה אני הולך לעשות בחמשוש הזה?
אוליי אני אתנחל אצל איזה חבר ללילה? או אוליי נתפרק באיזה
מועדון? סתם נסתובב באיזשהו פארק עם החבר'ה? או שבכלל אוליי
אקפוץ לאחי הגדול, לראות מה המצב איתו? כל המחשבות התפוגגו
כשהרגשתי שוב את הגב שלה.

היא התחילה לגשש שוב אחורה. חייכתי. היא סיימה את השיחה. גם
אני נשענתי קצת אחורה. שוב ישבנו גב אל גב. הפעם, בלי בושה
זזתי כל הזמן בשביל למצוא את התנוחה הנוחה ביותר. אחרי, הכל,
זאת הייתה אשמתה שהיא זזה קודם, שתחכה עד שיהיה לי נוח.

כשתפסתי פוזה נוחה, והרגשתי בנוח, פתאום גם היא התחילה לזוז
ולחפש פוזה נוחה יותר. ואז כשהיא סיימה, לי לא היה נוח. גם אני
זזתי. זה היה כמו משחק. זזתי, ואז היא זזה, ואז אני זזתי, ואז
היא זזה... דווקא נהניתי מזה.

מרוב כל המחשבות והמשחקים, הגענו לבאר-שבע. הבנתי את זה רק
כשהיא קמה, וכשבו זמנית, הדלת הקדמית נפתחה מימיני, כאילו שהן
תיאמו את זה ביחד. נאלצתי לקום מהר כי אני מקדימה, יושב במעבר
מפריע לכולם לעבור. כולם נלחצים, דוחפים, צועקים... ג'ובניקים
שמתים כבר לעוף הביתה. לפני שהבנתי מה קורה כבר מצאתי את עצמי
נדחף החוצה. כוס אמא של הבני זונות האלה. יש עכשיו גם הרבה לחץ
על התא מטען. כנראה שאני שוב אצטרך לחכות עד שכולם ילכו בשביל
שאני אוכל לקחת את התיק שלי.

רגע, איפה היא? כבר התחלתי לחשוב מה להגיד לה, אם אולי היא
רוצה להפגש מתישהו... ואז זיהיתי אותה לפי החולצה, המכנס
והשיער, לוקחת את התיק שלה מהתא מטען. אני לא בררן... אבל
יוו... כמה שהיא הייתה מכוערת. אולי בפעם אחרת.

לקחתי את התיק שלי והלכתי. מעניין מה יהיה הפרצוף של אמא כשהיא
תראה אותי פתאום ביום חמישי בערב בבית, בלי התראה מוקדמת...