הם ניצבים כחיות מאחורי גדרות התיל.
רק הזיכרון והתקווה מותירים אותם חיים.
רק זכר ההבטחות לצועד בין הבתרים,
ולזה שנעקד תמורתו אייל.

קמו מהמתים ורמסו הגדרות בגופם הכחוש.
החלו צועדים בכוח התקווה,
הבטן ריקה
כמו גם המבט.
הותירו מאחור הכל -
שמות, זיכרונות, זהויות ורכוש.
לקול הנביא צועד צבא הרעבים על תקוותו,
המון מהופנט.

הנה זה בא, לקול אלפי שופרות,
קול הנביא ושיר הציפור.
בהיר, צלול ומלא טוב.
נישא בגאון משפתי האוקיינוס
עד העולם החדש,
מהדהד לאורך החידקל,
מרעיד היאור.

הנה נחיל אדם מובל על ידי חזון ועמוד אש.
הנה העצמות חוברות להן וקורמות עור וגיד
מנערות מעליהן התולע והרימה.
גוף עתיק ובלוי הקם מהאדמה -
לובש צורה ומתחדש.

נישאים על כנפי נשרים,
דרך שדות מזהיבים של מוסר.
והכל רואים את קול השופר
ושומעים את המראות האדירים,
ומבינים שהקיץ הקץ,
מעגל הסבל -
נותץ כחרס הנשבר.

ויפשטו על הארץ כארבה,
סערה המכה ביום קיץ בהיר.
באוזנם מהדהד זכר ההבטחה - "את זרעך ארבה",
והשמועה נישאת על כנפי הרוח והתקווה מעיר לעיר.

עברו דרך האדום.
ברחו מהדם באמצעות דם ושבו לדם.
אך זהו טבע האדם,
לדמם ולחלום.

בהתגבש שבט, בשוב נידחים,
אז יעלו ויפריחו השממה.
אז תזהיב הארץ, תנשום עמוק ותימלא חיים,
אז תשיר הארץ יחד עם ההמונים
את שירת התקומה.

קומי והיית לאומה
קומי ושובי לליבך
לאדמה
שובי על כנפי נשרים
ומוסר
שובי כעת כי מי יודע
מה יהיה מחר