"תומר, אתה ער? אוי, לא התכוונתי להעיר אותך. תחזור לישון. לא,
לא, זה בסדר, זה לא היה חשוב ממש. טוב. אם אתה כבר ער... אתה
זוכר איך הייתי אז בתיכון? כן, ביישנית, חנונה, כל זה. אבל
פתאום קלטתי שזכרת אותי, זכרת שרציתי להיות רופאה ואת כל
הפרטים האלו. אבל תומר, אני לא זוכרת שאי פעם דיברנו. לא ממש,
לא ברמה של "מה השאיפות שלך לעתיד?". לא, הייתי זוכרת אם הייתה
לנו שיחה כזו, אני זוכרת את כל הפעמים שדיברנו. מה? אתה לא
יודע שהייתי מאוהבת בך לגמרי? נכון, כ-ו-ל-ן היו מאוהבות בך
אז, אבל זה לא שינה לי. תמיד חשבתי שיום אחד יקרה משהו ואתה
תשים אלי לב. אני מניחה שעכשיו גיליתי ששמת לב, אפילו שזה לא
היה בקטע כזה. טוב לדעת. הרגשתי כל כך שקופה בתיכון, כאילו אני
יכולה ללכת ערומה באמצע המסדרון בהפסקה הגדולה ולא למשוך אפילו
מבט אחד- הייתי בלתי נראית.
גם אתה הרגשת ככה? אתה היית הכוכב הזוהר שלנו, זה שכל הבנות
(וגם כמה בנים אני בטוחה) היו מאוהבים בו. היית תלמיד טוב
וספורטאי, איך אתה הרגשת שקוף?, אם כבר נראה לי שסבלת מחשיפת
יתר. אני לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו. אני לא מצליחה לישון
והתנודות של האוטובוס הם כמעט היפנוטיות. חשבתי על הטיול השנתי
שלנו בכיתה יב'. נסענו למדבר, אתה זוכר? היה סקנדל קטן
כשהמורים גילו שכמה תלמידים הביאו חומרי עישון מאוד טבעיים...
היינו על אותו האוטובוס. אתה ישבת עם ה"מגניבים" מאחורה, אבל
רצת בין השורות לדבר עם כל מי שישב באוטובוס. אני הייתי תקועה
בווקמן שלי, מקשיבה למוזיקה דכאונית שתתאר את הרגשות המאוהבים
שלי. אתה עצרת לידי באיזשהו שלב, בדיוק כשהתחיל "Heaven" של
בריאן אדמס- אחד משירי האהבה סלאש דיכאון החביבים עליי. התחלת
לדבר ואני חשבתי שאתה מדבר לזאת שישבה לידי ולכן לא הגבתי. אתה
הרמת לי את האוזנייה ושאלת אותי למה אני סנובית. אני כבר לא
זוכרת מה אמרתי אבל זה כנראה היה עוקצני, הייתי ממש טובה
בתגובות האלו אז. אתה הסתכלת עליי במבט כזה נעלב שפתאום הרגשתי
ממש רע. עד שהצלחתי להוציא את ההתנצלות מהפה, כבר המשכת לספסל
אחר. את שאר הטיול ביליתי במחשבות אובדניות.
אתה יודע, זה מצחיק, אבל שנים הייתי בטוחה שאם רק הייתי נחמדה
אליך באותו יום דברים היו משתנים בשבילי. אתה זוכר מה רצית
להגיד לי אז? לא, לא, עזוב, אל תגיד לי, אני אמות אם תגיד לי
עכשיו שרק רצית לשאול מה השעה, או אם במקרה יש לי במבה. אני
מעדיפה לחשוב שאולי היה שם משהו יותר, אפילו שעכשיו אני יודעת
שאתה מעדיף בחורים. אני מעדיפה לחשוב שאולי אם אז הייתי נחמדה
יותר, אולי היה קורה משהו. וואו. כמה פתטית אני יכולה להיות.
לא ייאמן. אני לא יודעת למה אני מספרת לך את הדברים האלו, אני
רק עושה לעצמי פדיחות. טוב, אתה מת מעייפות ובסוף אני אגרום לך
להגיע לאדוארד הרוס ולא מתפקד. גם אני צריכה לישון קצת, אין
טעם להגיע לאילת למאהב שלי כשאני נראית כמו סחבה. בשביל זה יש
לו את אישתו, נכון? תחזור לישון".
"מה, הגענו? ישנתי ממש חזק. כן, אני מניחה שווידוי טוב לשנת
לילה עמוקה. יואו, איך נתפס לי הצוואר. אני נראית בסדר? נמרח
לי האיפור? תודה, אתה חמוד, אבל אני יודעת שאני נראית על
הפנים. לא, יש לי רק תיק אחד. זה בסדר, אני מסתדרת אתו, עדיין
הג'נטלמן הא? טוב. אני מניחה שזהו. אני אקח מונית למלון.רוצה
לחלוק? אתה לכוון השני. או-קיי, אז שוב, ביי, והיה אחלה לראות
אותך שוב. המון בהצלחה עם אדוארד והחיים ובכלל".
"אהה.. תומר, הסיכוי שאני אראה אותך שוב הוא די קלוש, אז אכפת
לך לעשות לי טובה? ארבע שנים חלמתי על איך זה יהיה להתנשק אתך.
רק פעם אחת. אתה חושב שאולי, רק בשביל להוציא לי את זה
מהראש... לא, אל תדאג, אני יודעת שאתה הולך לאדוארד ואני הרי
הולכת לחבר שלי, אבל רק פעם אחת... תחשוב על זה כעל טיפול
בהלם, סגירת מעגל... תודה. חכה שנייה, אני רק מוציאה את
הווקמן, כן, עדיין יש לי את הקלטת עם שירי הדיכאון, הנה, חכה
רגע, או-קיי, אני מוכנה...."
"And baby you're all that I want, when your lying here in my
arms, I'm finding it hard to believe, we're in heaven"
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.