א.
כבר חמישה שנים אני פה ביזראל. חמישה שנים שאני עובדת אצל
אנשים זקנים. כבר שני בוסים מתו לי. חבל, דווקא היו אנשים
נחמדים, שקטים כאלה. עכשיו אני אצל סניורה רוזנקרנץ. יש לה
אלצהיימר והילדים שלה לא רוצים לשים אותה בבית חולים, רוצים
שתשאר בבית כמה שאפשר. הם ילדים טובים, מבקרים פעם בשבוע את
האמא שלהם, עם הילדים, לפעמים יותר. אני גרה עם הסניורה, יש לי
חדר משלי עם מרפסת, טלוויזיה וטלפון שפועל על כרטיס, כדי שאני
לא אתקשר הבייתה יותר מידי. זה בסדר, לא אכפת לי, גם ככה אני
מתקשרת כל שבוע מהתחנה המרכזית,שמה יש מקומות של טלפון
אינטרנט, כזה שעולה ממש מעט. אני מדברת עם אבא ואמא שלי וגם עם
אחותי הקטנה. היא כבר בת 17 ואולי גם היא תבוא עוד מעט ליזראל
לעבוד. יש פה עבודה טובה. אני שולחת כל שני שבוע כסף לפמיליה
שלי- מוצ'ו דינרו. קצת כסף אני שומרת בשבילי. אני יושבת עם
חברות בבית קפה בדרום ת"א.
כל יום אני קמה בבוקר, הולכת לחנות להביא ירקות ופירות ועוד
דברים בשביל האוכל של הסניורה ושלי, אני מביאה גם עיתון שלי
בספרדית ומקריאה לסניורה, היא הגיעה ליזראל מארחנטינה לפני 40
שנה. היא כבר לא כל כך זוכרת עברית ופתאום היא זוכרת רק ספרדית
כמו כשהיא הייתה אישה צעירה. היא לא תמיד מבינה אותי, יש מילים
שלא אומרים אותו הדבר, לא תמיד, אבל אני משתדלת לזכור את
ההבדלים בין קולומביה לארחנטינה ולהגיד מילים כמו שהיא מבינה.
אני גם למדתי קצת אידיש, זו השפה של היהודים, חוץ מעברית. הפפה
של סניור רוזנקרנץ ,דוקטורה רוזנקרנץ, היה גרמני והוא לימד
אותה אידיש. עכשיו גם אני יודעת אביסלה. חוץ מזה, אני גם עושה
קניות גדולות בסופר הגדול ולוקחת ניקוי יבש. בשביל זה אני
נוסעת באוטובוס.
כבר חמישה שנים שאני נוסעת באוטובוס ביזראל. אני נוסעת לסופר
ולניקוי יבש, אני נוסעת גם פעם בשבוע לעשות את הסוף שבוע בתחנה
המרכזית עם חברות. יש לי יומיים חופש כשהילדים של הסניורה
לוקחים אותה אליהם. אני שונאת לנסוע באוטובוס. פעם דווקא
אהבתי. אהבתי לראות את כל המקומות שמסביב, לראות את העיר. פעם
בחודשיים הייתי מקבלת חופש ארוך יותר ונוסעת באוטובוסים לראות
את המדינה. רציתי לראות איפה אני חייה כבר חמישה שנים. ראיתי
את הים של הגליל איפה חזוס הלך על המים, את המקום שהוא נולד
בו, את הכנסייה של המולד,אבל עכשיו כבר אסור להתקרב ויש יריות
וטרוריסטס מתחבאים בפנים והמנג'רו של חזוס התינוק אולי כבר
שרוף.
פעם הייתי עולה על האוטובוס, ישר הייתי רואה חברים. יש את
חולייטה שעובדת אצל סניור כהן שרועד הרבה, יש את ראג' מהודו
שעובד אצל סניורה עזרא ואת ג'ון מניגריה שמנקה אצל  משפחת
שלגי. אבל לפני חודשיים האוטובוס שלי התפוצץ. חולייטה נפצעה
אבל היה לה מזל, היא עבדה עם ויזה ולכן היא קיבלה טיפול ועכשיו
היא מסוגלת ללכת בזהירות. עוד חודשיים היא תצטרך לחזור למחיקו,
אצל סניור כהן כבר עובד מישהו אחר. לג'ון לא היה מזל, הוא נשרט
בפנים ובידים, הוא ניסה לברוח מהאמבולנס, אבל תפסו אותו
והחזירו אותו לניגריה. אני לא הייתי על האוטובוס באותו היום,
אני בסדר, אבל אני מפחדת. גם בקולומביה מפחיד להיות. אני
ממדיין, אז אני יודעת על מכוניות שמתפוצצות ודם, סניור אסקובר
לימד אותנו טוב על זה, אבל בישראל היה שקט. זה ההולי לנד-
המקום של חזוס, איך יכול להיות שדברים מתפוצצים פה ככה? הכי
אני מפחדת מזה שאני לא יודעת מי יכול להיות טרוריסטה. הילדים
של סניורה רוזנקרנץ הראו לי תמונות בעיתון ובטלוויזיה של
ערבים, אמרו לי שככה נראים טרוריסטה ושאם אני רואה כזה על
האוטובוס, לרדת מייד. אבל אני לא יודעת. גם הנכדים של סניורה
רוזנקרנץ נראים לי קצת טרוריסטה, הם כהים כאלה וכשהגדול לא
מתגלח הוא נראה אפילו מפחיד, אבל לו יש מדים וכשהוא מגיע לבקר
את סבתא היא לפעמים יודעת מי זה ונורא גאה בו. הוא אופיסרו -
קצין. אני כבר ירדתי מיותר מידי אוטובוסים בגלל כאלה שנראים
טרוריסטה ובסוף הם נכדים של מישהו. אני לא יודעת מה לעשות. כל
פסחרו כזה שעולה נראה לי חשוד והולך לי הרבה דינרו על כרטיסים
של אוטובוס. הנכד של הסניורה - הקצין - אמר שהוא יביא לי
אופניים. כאלה עם סל ככה שאני לא אצטרך לנסוע באוטובוס. עם
אופניים אני יכולה לנסוע לסופר ולניקוי יבש בלי בעיה ובלי פחד
מבומבה. בשביל לבקר חברות בתחנה המרכזית אני עדיין צריכה
אוטובוס. אבל לא נורא, אני יכולה גם לוותר על חברות לפעמים,
פחות כסף ופחות מפחיד.
את האופניים אקבל רק בשבוע הבא, הנכד-אופיסרו נמצא בצבא, הוא
בבתלן, איפה שחזוס נולד, מנסה לתפוס טרוריסטוס. אני יודעת שאמא
שלו מפחדת הרבה, היא מבקרת את הסניורה ובוכה. היא אומרת שהוא
לא צריך להיות בכלל בצבא, שהוא צריך ללמוד, לטייל, לסוע
לדרון-אמריקה. אני לא מבינה את השיגעון הזה של הישראלים, כל כך
הרבה נוסעים לדרון-אמריקה, מטיילים בקולומביה, ארחנטינה,
צ'ילה, הולכים לדרך המוות, כאילו שאין מספיק פה.

ב.
מאדרה-דיה! הנכד של הסניורה מת- moerto. הטרוריסטס ירו בו. אני
בוכה בשביל הבת של הסניורה, בוכה גם בשביל הסניורה שלא זוכרת
שהאופיסרו es-moerto. כל פעם שמזכירים לה היא כמו שומעת בפעם
הראשונה והלב שלי נשבר לראות אותה, אני חושבת שעדיף לה לשכוח
לגמרי, לא צריך להגיד לה כל פעם שהבמבינו שלה כבר לא פה.
לפעמים,אני חולמת  על האופיסרו. בחלום אני על האוטובוס, נוסעת
לסופר הגדול. אני מפחדת ומסתכלת מסביב. פתאום עולה טרוריסטו על
האוטובוס, הוא כהה עם עיניים בוערות וזיפים. הוא לבוש בירוק
ומסתכל ישר עליי. אני צורחת כמו שאף פעם לא היה לי אומץ לעשות
והחיילים שעל האוטובוס יורים בו. רק כשהוא על הרצפה של
האוטובוס אני רואה שזה האופיסרו, שיש לו זיפים מזה שהוא היה
בבתלן ולא יכל להתגלח, שהבגדים הירוקים זה המדים בלי מה שהוא
קורה לו "ארונות".הוא מסתכל עליי,דם יוצא לו מהפה. הוא לוחש לי
משהו, אני לא מבינה. אני מתכופפת קרוב יותר. הוא לוחש שוב :
"באתי להביא לך את האופניים".

ג.
אני לא רוצה לפחד יותר. אני לא ראיתי את החברות שלי כבר יותר
מחודשיים. גם הן מפחדות מלנסוע באוטובוס. אבל אני לא רוצה לפחד
יותר. אני לא רוצה לחלום עוד פעם על הבמבינו המת של הסניורה.
אני לבושה יפה, זה היום החופשי שלי ואני לבושה בחצאית ורודה.
בתיק יש לי את הפאהיה שהכנתי, וגם בקבוק יין שאני מביאה
לחברות. היום אני אפגוש את חולייטה - היא לא חזרה למחיקו אלא
מצאה עבודה בתור עוזרת בית אצל משפחה מחולון.
לא הייתי בתחנה המרכזית כבר יותר משלושה חודשים. אני עולה על
האוטובוס,משלמת לנהג. מסתכלת טוב-טוב על האנשים שכבר יושבים.
אני צועדת לאט במעבר, מחפשת מקום פנוי לשבת. אני מסתכלת על
הפנים של האנשים מסביב. חלקם מחזירים לי מבט, חלק מפנים את
הראש. אף אחד לא נראה לי חשוד. יש כמה חיילים. אחד דומה
לאופיסרו. הלב שלי מתכווץ קצת. אני מתיישבת במושב באחרון מצד
ימין. מסדרת את החצאית, שמה את התיק עם הפאהיה והיין על
הברכיים. מחבקת אותו. אני נושמת נשימות עמוקות. פנימה,החוצה,
פנימה, החוצה. מרגישה את האוויר עובר מהנחיריים אל הריאות.
מרגישה אותו מרגיע אותי. אני כבר עוד מעט שם, עוד מעט זה נגמר.
האוטובוס כבר נכנס לאזור התחנה, אני רואה את בית הקולנוע של
הסרטים עם הסקס, את המוכרים בדוכנים. הכל אותו הדבר, אולי
האנשים נראים קצת עייפים יותר. אנחנו עוברים ליד המגרש שמוכרים
בו מקררים. המון מקררים. הם נראים כמו יער של מתכת לבנה. אני
יורדת מהאוטובוס, אני מוקפת באוטובוסים. ריקים, מלאים, נוסעים,
עומדים. כחולים, אדומים,עם פרסומות שצועקות עליי מכל כיוון.
אני מרגישה את הזיעה פורצת עוד פעם , קרה ודביקה,נוזלת מאחורי
הגב, נכנסת לחצאית,הופכת אותה לורוד כהה. מרגישה קצת חלשה, אני
לא זוכרת לאיזה כיוון אני אמורה ללכת. אני רק רוצה להתרחק
מהאוטובוסים.

ד.
הדוקטורה נתנה לי תרופה שתעשה אותי טרנקילה. אני לוקחת אותה
פעמיים ביום, זה טוב לעצבים. הביטוח שלי משלם על התרופות.
לדוקטורה יש חיוך נחמד. היא אומרת שזה "המצב"  la cituacione.
אני לא יודעת מה זה המצב, אני רק רוצה להיות מסוגלת לעלות על
האוטובוס לסופר.

ה.
התרופה לא עבדה, היא לא גרמה לי להפסיק לפחד, היא פשוט עשתה
שלא יהיה לי אכפת להתפוצץ. הבנתי שזה הזמן לחזור. חזרתי
לקולומביה, למדיין. אחרי חמש שנים ביזראל אני לא רגילה לא
לפתוח תיק בכניסה לחנות, כשאני מנסה  אנשים מסתכלים עליי מוזר.
אבל כשאני עולה על האוטובוס, אני תמיד מזהה את האנשים שעבדו
ביזראל, אלו האנשים שלא נרדמים באוטובוס.