הדבר שאני הכי שונא הוא השנאה עצמה, כן אני יודע שזה קיטש, אבל
כמה שאני לא מנסה, אני לא מצליח להתנער מזה. היא הדבר היחיד
(כמעט) שיכול באמת לעצבן אותי.
האושר הוא מוטו בשבילי, תמיד מנסה להמנע מסיכסוכים, מעדיף
להתעלם, להבליג וכו, חברים אומרים לי שדורכים עליי או שרואים
בי כמובן מאליו בגלל זה, אבל אני רואה בזה כדרך לשפר קצת את
החיים של הסובבים אותי, ובכך אני מצדיק את זה.
אני מניח שהאושר שלי עוד ידפוק אותי דיי הרבה בחיים, אני לא
מסוגל לראות את עצמי במשרה שלא מעניינת אותי ולא גורמת לי
לשמחה וקשה לי להאמין שאני אמצא את העבודה המושלמת, לכן אני
רואה את עצמ יותר כהומלס...שמח, אבל הומלס.
אני מחשיב את עצמי לאדם מאושר, אני צעיר, חופשי לעשות מה שבא
לי, בעל אפשרויות לעתיד, חיי חברה לא רעים בכלל, אחד כזה
שהדלתות פתוחות בפניו.
רגע...זה שטויות.
צעיר? נו באמת, אפילו אני, בן 15, יודע שזה לא ממשיך לעוד הרבה
זמן.
חופשי? אם חופשי זה לא ללכת לישון מאוחר מדי כדי להצליח
להתעורר בבוקר לביה"ס, אם חופשי זה לעשות כל מה שההורים אומרים
אפילו אם אתה כביכול לא חייב רק כדי להמנע מרגשות אשמה מטורפים
מצידם(בכל זאת אני פה בזכותם), אם זה חופשי אז יופי...אבל לא
נראה לי.
אפשרויות? אם תרצו, תקראו לזה צרות של עשירים, אבל יש לי יותר
מדיי אפשרויות, מאיפה לעזאזל אני אמור לדעת מה אני רוצה מהחיים
שלי??
חיי חברה? זאת נקודה מעניינת אצלי, יש לי חברים, הרבה, תודה
לאל.
אבל...איך אפשר ככה, אני חולה עליהם אחד אחד, אבל שונא
אותם.
שלא נדבר על הנסיון התמידי שלי לחקות את קופי ענן ולחולל שלום
בין קבוצות של מכרים שלא מסתדרים אחד עם השני.
אז בעצם, למה?
אני לא מבין את עצמי, מבחינה הגיונית אני מדוכא ומבואס אבל
איכשהוא אני עדיין שומר על אושר מסוים, תמיד, גם בשעות הקשות
ביותר שלי.
אולי קראתי יותר מדי פאולו קואלו וספרי אושר רוחניים אחרים...
ואולי, מצד שני, אני פשוט כזה...תמיד מאושר.