חלק ראשון:  במגדל השן האקדמי

השעה חמש וארבעים בבוקר. ד"ר אשל ז'וק - פרופסור ומרצה
לפילוסופיה באוניברסיטת שוונפלד  -הוער משנתו. עוד בטרם פקח את
עיניו הוא שלח את ידו לאזור חלציו והחל לאונן. אחרי חצי שעה
שלא הגיע לפורקן, הוא נכנע וקם מהמיטה אל חדר האמבטיה.
בעודו מצחצח שיניים הוא הביט אל מה שנשקף מולו במראה. אדם גבוה
ורחב כתפיים כבן 53. עדיין עם כל השיער על ראשו ובלי כרס -
למעשה גוף אפילו די מחוטב, רואים שהוא שומר על כושר.
'גבר נאה לכל הדעות', חשב ד"ר ז'וק וחייך לעצמו. לד"ר ז'וק היה
מצב רוח טוב הבוקר ולמה לא בעצם? הנה הוא, מרצה די בכיר שאפילו
יש לו איזה שהוא שם באקדמיה; אהוד על הסטודנטים שלו ועל
עמיתיו; אדם תקין, נבון, פתוח אופקים, חדור מוטיבציה ובריא
בגוף ובנפש; מנותק יחסית מבעיות כלכליות. באמת אין שום סיבה
להיות לא מאושר. כן, זאת תקופה טובה עכשיו.
הפרופסור סיים להתרחץ ולהתגלח ומיד סר לארון לבחור את הבגדים
להיום. היום נראה לו שהוא ילך על שחור - חולצת צווארון V צמודה
יחד עם בלייזר שחור ומכנסי דמוי-קורדרוי שחורים. ובאמצע נוצץ
אבזם חגורת העור העבה שלו. הוא יצא מהדירה אל המעלית שהובילה
אותו לחניון התת קרקעי של דיירי הבניין. שם חנתה המאזדה החדשה
שלו, אותה הוא קנה בכסף שהרוויח מספרו "סמלים אסתטיים
בפוסט-מודרניזם".
את יומו באוניברסיטה הוא העביר כרגיל במתן הרצאות ובבדיקת
עבודות ומבחנים, כאשר בין לבין הוא בילה בשיחות עם חבריו
המרצים האחרים. כך, עם כוס קפה ביד הוא נשען על קיר מחוץ לדלת
האודיטוריום, מקשיב לידידו ד"ר אלכס מרקוס, שחזר מהרצאה שהעביר
על כימיה אורגנית.
"היי, תסתכל עליה, חבל שאסור לזיין סטודנטיות, אחרת באמת הייתי
עושה לה טובה." אמר אלכס בהתייחסו לסטודנטית מקסימה שעברה לידם
במכנסיים קצרים.
"לא שמתי לב." אמר אשל והשפיל מבטו.
"יש לך מישהי עכשיו?" שאל אלכס.
"לא."
"לא יצא לנו לדבר על זה. היית נשוי פעם?"
"לא."
"מתי הייתה מערכת היחסים האחרונה שלך?"
"אף פעם."
"מה זאת אומרת 'אף פעם'?"
"מעודי לא התנסיתי במערכת יחסים."
"באמת? איך יכול להיות?"
"זה פשוט ככה יצא."
"אבל למה?"
"אין לי מושג. פשוט ככה."
"וואו, איך אפשר לחיות ככה? זה בטח סיוט."
"למה סיוט? אני מסתדר מצויין גם בלי זה."
"כן, בטח! אתה רוצה להגיד לי שזה לא אוכל אותך מבפנים?"
"ברור שלא. לחיים יש כל כך הרבה מה להציע. אני נהנה להעשיר את
הידע שלי ולהעשיר את מוחותיהם של הסטודנטים שלי - זה מאד מספק
ואני מרחם על מי שאין לו את זה."
"לא יכול להיות. אנחנו רק חיות וכל מה שחשוב לנו זה אוכל
וזיונים; יש לי הרגשה שאתה קצת עובד על עצמך פה."
"אנחנו לא חיות. יש לנו מודעות, יצירתיות, חשיבה..."
"אלה רק צעצועים, אשל. הבשר האמיתי אצלנו זה הדחף."
אלכס שוב הצביע על סטודנטית יפה שהילכה לה על הדשא. "לא היית
מת להיות איתה לבד רק לכמה דקות?"
אשל ז'וק מתח את שפתיו כדי להראות מחייך ולא אמר דבר.

אשל לא היה מרוצה, כי הוא ידע שהשיחה הזאת שוב תעורר בו את
המחשבות המפריעות: אלו הן מחשבות שמופיעות בתקופות מסוימות כמו
הערות לא קשורות בסוגריים בחוט המחשבה הרגיל ומשבשות את הלך
החשיבה.
אשל הלך אל המשרד שלו, שם חיכה לו מאמר שהוא קיבל באי מייל
מידיד בצרפת. בדרך הציפו אותו מחשבות ביקורת על דברי הבלע שהוא
שמע מאלכס הבוקר.
"איזה מסכן האלכס הזה... ברור כי האיש שוגה באשליות
ביולוגיסטיות רדוקציוניסטיות (אבל הוא צודק) מופרכות מהיסוד.
כמה טיפוסי לאיש (הוא צודק!) אקדמיה מהעולם המערבי המודרניסטי
(אתה יודע שהוא צודק אז תסתום כבר) המוגבל להתנסח בצורה כה
דוגמטיסטית ולהניח מראש את רלוונטיות ההשקפה שלו על אנשים
אחרים (איזה זיין שכל). שהרי מובן לכל בר-בי-רב כי האיש חוטא
בכשל האינדוקציה (אוי, סתום כבר) (אתה בתול בן 53 נגמר לך
הזמן!).
"אז מה עם עדיין לא היה לי שום קשר עם אישה? (את כל החיים שרפת
לעצמך י'חתיכת בן זונה). אני עוד צעיר (כן בטח!) וזה יגיע עם
הזמן (איזה זמן? איפה זמן? אין זמן יותר אתה זקן מקומט חסר
נסיון איזה אישה שפויה תרצה להתקרב אליך בכלל? אין תקווה יותר
תתאבד!). חוץ מזה יש לחיים כל כך הרבה להציע מלבד זוגיות (על
מי אתה מנסה לעבוד פה?) (הדבר היחיד שתזיין זה את השכל של עצמך
ושל כל מי שטיפש מספיק בשביל להתקרב אליך). אולי אני אלך לקרוא
את המאמר הזה (הכל כדי למלא את הריקנות, נכון אשל?). זה לא
ריקנות! די כבר!! שקט! שקט! ש ק ט ! ! !"

פרופ' עדה סרטילסקי, חברת הפקולטה למדעי החיים, נכנסה במהרה
למשרדו של ד"ר ז'וק לאחר ששמעה מתוכו רעש חזק.
היא ראתה שם את אשל ז'וק עומד ליד שולחן הכתיבה שלו, כאשר על
הרצפה מתבוסס בשברי זכוכית מסך של מחשב.
"הי, עדה מה שלומך?", שאל אשל בחיוך ובעיניים בורקות.
"המסך שלך נפל..."
"כן, שוטה שכמותי. דומה כי הפלתי אותו בהיסח הדעת."
"איך הצלחת להפיל דבר כזה כבד בהיסח הדעת?"
"ובכן... דומה כי נתקלתי באחד הכבלים שמחברים את המסך אל
המחשב."
עדה התקשתה לדמיין את המשפט האחרון, אבל היא הנהנה ולאשל הוקל
מאד שהיא מאמינה לו.
"זאת לא כבר הפעם השלישית השנה שאתה שובר איזה משהו מהמשרד
שלך? בסוף עוד יאשימו אותך בגירעון של האוניברסיטה."
אשל צחק והרגיש מחוייבות עזה להשיב לה בהערה שנונה משלו, אך לא
הצליח להעלות דבר. אולם היה משהו אחר שהוא רצה כבר הרבה זמן
לשאול את האישה הזאת:
"עדה, התצטרפי אלי לכוס קפה בקפיטריה?"
"אני מצטערת, אבל אני חייבת לרוץ. זאת התקופה העמוסה בסימסטר.
אין לי זמן לנשום."
"את תמיד עסוקה..."
"צר לי."
עדה עזבה את המשרד ואשל התקשר לאיש התחזוקה שיבוא לנקות. לאחר
שניתק את הטלפון, הוא לחש באופן בלתי רצוני כמעט - "עדה..."
אולי בערב הוא יעצור בחדר כושר. זה תמיד מעודד אותו וכשהוא
יחזור הביתה הוא ישמע דיסק של לאונרד כוהן תוך כדי בדיקת
עבודות וילך לישון. חוץ מזה המצב לא כזה נורא: הוא לא רצה לספר
את זה קודם לאלכס כדי לא לפתוח פה לשטן, אבל הוא כן התחיל לצאת
עם מישהי השבוע. הם נפגשו כבר פעמיים ונראה לו שהיא כן
מעוניינת להמשיך.
"אני באמת צריך להתקשר אליה." - חשב אשל. "לא דיברתי איתה
יומיים (ממש גאון. זה בטח מה זה הרשים אותה שלא התקשרת). טוב,
שמעתי שצריך לשחק את ה"קשה להשגה" במצבים הללו (קשה להשגה על
הזין שלי י'בן זונה מפגר חתיכת חרא דפוק לך, לך תמות כבר
י'חתיכת זונה). טוב, די, תרגע, תתרכז. היא בחורה מקסימה, אני
מרגיש שיכול להיות לנו משהו ממש מדהים ביחד (היא בטח תנפנף
אותך). הי, יכול להיות שאם הכל ילך כשורה, את הפגישה הבאה אני
אפילו אסיים במיטה שלה (כן, בטח מרוב התרגשות תגמור תוך חצי
שניה. סתם תביך את עצמך).
אשל הרים את השפופרת וחייג. בהתחלה הוא חייג בטעות ספרה לא
נכונה, אז ניתק וחייג שוב. הטלפון מצלצל. היא לא עונה עדיין.
להשאיר הודעה? לא להשאיר? אולי היא רואה שזה אני ולא רוצה
לענות? או אולי בעצם... רגע, היא עונה יופי.

"שלום, עידית? היי זה אני, אשל. מה נשמע?"
"בסדר, מה קורה?"
"אצלי הכל טוב. תגידי, בא לך אולי להיפגש בקרוב?"
"תשמע, אשל, האמת זה לא כל כך זורם לי... אני מצטערת."
"אבל למה? מה הסיבה?"
"אני מעדיפה לא לדבר על זה."
"אוקיי. יום טוב."
"גם לך, ביי."

אשל ניתק את הטלפון. "מעניין למה היא לא רוצה להמשיך איתי."
הוא חשב. "כלומר, מה רע בי (כאילו אתה לא יודע). אני חייב
להתקשר אליה שוב ולברר. אבל אין לי אומץ. לא, אני חייב. אבל
אני לא רוצה להטריד אותה. אבל אני חייב לדעת, אולי זה רק אי
הבנה ואם נדבר על זה, היא תשתכנע שאני בדיוק מה שהיא צריכה."
אחרי יומיים, אשל התקשר שוב.
"היי, עידית, זה שוב אני, פרופסור אשל ז'וק."
"היי."
"תשמעי, אני פשוט חייב לדעת מדוע לא רצית להמשיך איתי."
"אני מעדיפה שלא לומר."
"למה?"
"כי זה לא משהו שאומרים למישהו, אתה מבין?"
"אני מבין, אבל נורא חשוב לי לדעת."
"תראה, פשוט אין כימיה זה הכל."
"אני לא מאמין בכימיה. אני דוגל בגישה יותר
אידאליסטית-לייבניציאנית, לפיה החומר הוא אשליה והכל זה רוח."
"אתה יודע, יש עוד דברים בעולם חוץ מפילוסופיה."
"אני נאלץ לחלוק עלייך בשנית: לדידי הכל זה פילוסופיה, שכן
אליבא דג'ורג' ברקלי, העולם הוא כולו בחשיבה. מלבד זאת ובהמשך
לזאת, חשבתי שנהנית לשוחח איתי על זה."
"לא, אבל זה לא רק זה."
"אז מה עוד?"
"טוב תראה, אף פעם לא קרה לי משהו כזה קודם, אבל כשדיברנו,
בבקשה אל תעלב, אבל הייתה לי הרגשה שאתה לא אנושי כמעט. זה ממש
הפחיד אותי. בהתחלה ניסיתי לחשוב שמשהו בי לא בסדר, בגלל זה
רציתי שניפגש שוב. אבל זה אתה! באמצע הפגישה האחרונה כמעט
רציתי לשאול אותך אם אתה בטוח שאתה בן אדם."
"מה זאת אומרת?"
"כן, ראיתי בך שאתה לא דומם, אבל גם לא ראיתי בך שאתה חי. אל
תבקש ממני להסביר את זה כי אני לא יכולה. פשוט ממה שמוקרן ממך
חסר משהו. הייתי מסתכלת עלייך וזה כאילו לא היה שם אף אחד. אני
בדרך כלל ממש לא כזאת, אני לא רגילה לזה, אני מצטערת. אני
מצטערת שאמרתי לך את זה עכשיו."
"אלו אכן תובנות מאד עמוקות ומעניינות. תודה מקרב לב על שחלקת
זאת עמי על אף הקשיים המובנים בהחלט."
"על לא דבר ושיהיה לך בהצלחה."
"תודה, גם לך."
"ביי."

"איזה אישה מוזרה." חשב אשל. "(אתה באמת לא מבין?) לא, מה זאת
אומרת שאני לא אנושי? היא בוודאי פסיכוטית. (היא לא פסיכוטית!)
(אתה באמת לא מבין, אשל?). מה יש להבין? אני בן אדם תקין בדיוק
כמו כולם. (בן אדם תקין לא מדבר בדייטים על הקטגוריות של קאנט.
בן אדם תקין הוא מישהו שמוציא החוצה רגש אמיתי מדי פעם ולא
מסתכל על העולם דרך החיוך התמידי הזה ומתחבא מאחורי העיניים
הקטנות והפחדניות האלה.) - איזה שטויות. הרי היא נורא התעניינה
והיא גם למדה קצת פילוסופיה ואהבה לדבר על זה (אבל זה כל מה
שיש בך. כל החיים שלך לא התנסית בכלום, לא היו לך חוויות
אנושיות ובלעדיהן, איך אנושיות יכולה להתגבש? אתה באמת לא
אנושי! בדיוק כמו שהיא אמרה.) בטח שאני כן. די, מספיק עם
המחשבות המדכאות האלה! (ועכשיו מאוחר מדי, אתה לא קולט? בחיים
לא תשתנה. You can't teach an old dog new tricks אז זה כל מה
שנשאר ממך. כלום. בזבוז של חמצן, של אנרגיה.) למה המחשבות האלה
לא מפסיקות? (הן לא יפסיקו עד שלא תודה באמת).
"טוב בסדר! באמת על מי ניסיתי לעבוד בכלל? נכון שאני קצת יוצא
דופן מהבחינה הזאת אבל אנשים פשוט צריכים לקבל אותי כמו שאני
ויום אחד אני אפגוש מישהי שאתאים לה (מי? מי יכול לקבל אותך?
הרי אין מה לקבל בכלל.) אז מה אני אעשה? (אין מה לעשות. תתאבד.
כאילו למישהו אכפת אם תחיה או תמות? כן, אולי החברים שלך
מהאוניברסיטה יתעצבו קצת לאיזה יום וחצי כי הם ירגישו שזה מה
שהם אמורים להרגיש, אבל זהו. אין לך סיבה להישאר כאן! תתאבד!).
נכון, מה אני עושה פה בכלל? מה החיים האלה שווים? אם נכשלתי עד
עכשיו אז למה שאני אצליח בעתיד?
"די אני פשוט אגמור עם זה וזהו (רגע, אל תהיה כל כך פזיז. נכון
שאמרתי שאתה צריך להתאבד, אבל פשוט הייתי עצבני קצת, זה לא
בלתי אפשרי שכן יש לך ערך איפה שהוא); אני פשוט אקח את המכונית
וארסק את עצמי על איזו משאית חולפת. למה לא בעצם? (חכה שניה,
יש עוד תקווה. מה עם עדה?) עדה? נכון! עדה! היא כל כך נחמדה
אלי, אני חושב שהיא גם נמשכת, היא הרי מפלרטטת איתי כשהיא לא
עסוקה ולמה שהיא לא תיעתר לי בעצם? הרי יש לי המון מה להציע
לאישה כמוה. היא תצטרך להיות טפשה בשביל לסרב. נראה לי שמחר
אני אגיד לה שיש לי כלפיה רגשות (אבל מה אם היא לא תרצה? זה
יכול להרוס את הידידות). לא, אני חייב לקחת את הסיכון הזה. אני
אדבר איתה מחר. אני חייב להוציא את עצמי מהמעגל הזה - אפילו אם
היא לא תסכים לפחות ידעתי שאני בדרך הנכונה. אז כן אפשר
להשתנות, אף פעם לא מאוחר (נחיה ונראה)."

בשעה חמש וארבעים בבוקר למחרת היום, אשל ז'וק נעור משנתו.
למרות שהיה חייב ללכת לשירותים, הוא תפס את אבר מינו והחל
לאונן. הפעם התחושה הייתה חזקה; הוא כולו התפתל מעונג והשמיע
אנחות רמות ובידו הפנויה היה מלטף מדי פעם את בטנו וחזהו
השרירי. האורגזמה הגיעה כעבור כרבע שעה ולאחריה הוא ניגב את
השיירים עם נייר טישו שהחזיק בסמוך למיטה למטרה זו וקם להתרחץ
ולהתגלח.
לפני שמרח על עצמו את קצף הגילוח, אשל הישיר מבט עמוק אל
בבואתו.
"אוי, איך הזדקנת..." אמר אל הבבואה.
"היא לא תרצה אותי נכון? היא התקווה האחרונה שלי, אז מה אני
אעשה כשהיא תסרב? מה ישאר לי?"
"חתיכת מטומטם למה אתה חושב שמישהי תרצה אותך? אתה זבל!" קרא
אשל בקול רם.
"זבל!!" צרח אשל, קמץ את ידו והיכה את פניו בחוזקה עם אגרופו.
"ממש דפקת לעצמך ת'חיים הא?" צרח והיכה בעצמו שוב ושוב בעצמה
הולכת וגוברת. לאט לאט הוא ראה את אגרופיו מתמלאים בדם, אבל
הוא המשיך. הוא שמע רעש של עצמות נסדקות מתוך ראשו; צרח "תראה
מה אתה עושה לעצמך י'חתיכת חרא!!!" והיכה בעצמו חזק יותר.
לאחר מכן הוא נרגע קצת, התבונן בשלווה על כתמי הדם הרבים שעטרו
את הרצפה והקירות בחדר האמבטיה ולבסוף התבונן בפניו המדממות
במראה.
"איזה מכוער." לחש אשל והטיח את ראשו במלוא כוחו במראה מספר רב
של פעמים. לבסוף נעשה מסוחרר מאד; ראייתו התמלאה בכתמים שחורים
שהלכו וגדלו עד שהתעוור. הוא הסתובב כשיכור בחדר האמבטיה אך
עדיין הכניס לעצמו אגרוף אחד נוסף - חזק במיוחד - כזה שהפיל
אותו. בנופלו, ראשו נחבט באסלה בחוזקה והוא איבד את הכרתו.

בשעה עשר בבוקר, אשל התעורר. ראייתו שבה אליו, אך עדיין הייתה
עקומה ומטושטשת. הוא התבונן סביבו וחשב: "אוי, המראה נשברה,
עלי להישמר פן אפצע את עצמי." הוא יצא בזהירות מחדר האמבטיה
וניגש אל ארון הבגדים. כדאי שהוא ילבש משהו יפה היום: עדה
אוהבת גברים שמשקיעים בלבוש שלהם. אבל משהו עם כפתורים. הראש
נורא כואב לו ולבישת חולצה ללא כפתורים כרוכה במגע עם הראש.
אולי אפילו עניבה? כן, זה קצת מלוקק אבל למה לא.
באוניברסיטה כולם נעצו בו מבטים משונים, אבל הוא לא שם לב כי
הוא היה כולו מכוון למטרה: עליו לדבר עם עדה. הוא הגיע
לקפיטריה ומצא אותה שם יושבת לבד, לוגמת כוס קפה ומעיינת
בחוברת מאמרים. הוא פנה אליה:
"עדה..."
היא הרימה אליו את ראשה ועיניה נפערו אליו - "אשל, מה קרה
לך??"
"כלום. נפלתי. החלקתי באמבטיה."
"אלוהים אדירים, אשל, הסתכלת על עצמך?"
"לא, מה הבעיה?"
"אתה כולך מנופח, הלסת שלך מרוסקת לגמרי, חסרות לך מלא שיניים.
מה האף שלך עושה שם?"
"אני לא מרגיש שום דבר יוצא דופן."
"אתה נראה כמו איש הפיל!"
"איש הפיל?!!!" - אשל לא יכל לסבול את הפגיעה במראה החיצוני
שלו - "יש לך מראה במקרה?"
"כן." אמרה עדה והוציאה מראה לאיפור מהתיק שלה. אשל התבונן
בפנים ששבר לחתיכות והתעלף.

אשל השתחרר מבית החולים אחרי יותר מחודשיים. פניו עדיין היו
מעט חבושות והשיניים התותבות הסבו לו הרגשה לא נעימה של חוסר
התרגלות. לא התחשק לו לנהוג, אז היום הוא הגיע לעבודה
באוטובוס.
"(קדימה, אשל)", חשב. "(פשוט תעשה את העבודה שלך. תעביר את
ההרצאות, תבדוק את העבודות, תלך לישון ותחזור על זה שוב למחרת.
למדת שאתה סתם מזיק לעצמך כשאתה חושב שאתה יכול לשנות משהו
בחיים שלך. זה הגורל שלך ואין מה לעשות, לא כולם נועדו להיות
מאושרים; מבחינה סטטיסטית ברור שיהיו אנשים שיותר אומללים
מאחרים, יותר מבוזבזים מאחרים. מזלך הוא שיש בעולם פילוסופיה -
אלפי שנים של חשיבה חסרת כל תועלת מלבד מילוי חללים והסחת דעת
מהגיהנום שבראש.)" אשל התבונן בעיניים לחות בבנייני
האוניברסיטה מעבר לכביש, בגדר הלבנה שתחמה אותם, וניגש אליהם
לעוד יום עבודה.

חלק שני: איך איבדתי את הרישיון שלי

באחד מהימים שהיו אז, נסעתי במכונית שלי ואז פתאום ראיתי את
ה... איש הזה חוצה את הכביש שליד האוניברסיטה. כשראיתי אותו,
האיש לא היה חי. כן, הוא אמנם זז, אבל התזוזה הזאת לא יצאה
מחיים, אלא היא הייתה מין תזוזה כזאת שדמתה לזו שרואים אצל
שקיות ניילון מעופפות ברוח.
הוא היה יותר ממנותק. מבחינה מסוימת היה בו משהו חוצני, לא
אנושי, כאילו הוא הודבק לפה ממציאות אחרת כמו איזה מאמר מוסגר.
רק בעיניים שלו יכולתי לראות איזה רצון כנה להיות חלק מהעולם,
שלא יכל לצאת החוצה, כי הוא היה כלוא מאחורי חומה של פחדים ושל
חוסר אמון וספקנות ושנאה. כן, ראיתי בו המון שנאה - באגרופים
הקמוצים, בהליכה המהירה, בדרך שבה הוא הסתכל על עצמו.
כשהוא היה באמצע הכביש הוא התבונן במכונית הלבנה הגדולה שלי
בוהקת אליו בשמש של הבוקר, לוקח כמובן מאליו שהיא תעצור, אך
באיזה מקום - ואני בטוח בזה - מקווה שפשוט תמשיך לנסוע. לא,
הוא לא רצה למות, אבל הוא לא רצה שהמכונית תעצור כי הוא היה
חייב את האמונה שאין בו את הכוח להשפיע על משהו. ובאמת היא לא
עצרה. אני פשוט המשכתי לנסוע. לא יכולתי להפסיק ובהתחלה אמרתי
לעצמי שזה לא היה רצוני, שזה היה מין רפלקס נעילה של שרירי
הרגל שלא לחצו על הבלם, אבל זה לא נכון. וזה גם לא שלא רציתי
לעצור, אלא שבאותו רגע לא חשבתי בכלל על לעשות את זה.
והנה, המכונית פגעה בו והוא הועף כמה מטרים אל הכביש ואני
המשכתי לנסוע. עצרתי לקראת סוף הרחוב כי שמעתי רעשים מוזרים
מהמנוע. גופתו כבר הייתה מאחור. יצאתי מהרכב וראיתי שהחלק
הקדמי התעקם.