האמת?
הוא אף פעם לא אהב שחמט.
סתם כל הזמן הכריחו אותו ללכת למתנ"ס עם הילדים שהכי לא אהב
בבית ספר. כולם הלכו לאולם ספורט להתאמן בקראטה, ורק הוא
בשפלות עיניים וראש נכנס בשקט בשקט לחדר הצדדי, התיישב והתחיל
לשחק.
בשביל יהושע, זה היה משחק מכור מראש. מהראש. הוא אהב לדמיין
ולראות איך בעולם דימיוני ובילתי מציאותי הפרש חוטף את המלכה
ובעזרת החיילים לוקח את המלך. איך הצריחים מהצדדים מתבוננים
בנעשה, מגינים בחירוף  נפש על הממלכה. הוא היה הנסיך. לא היה
כלי מיוחד בשבילו על הלוח. הוא היה כל כך מיוחד ששום כלי בעולם
לא יכל עליו, אז הממציאים של המשחק העדיפו לוותר עליו.

הוא בכלל לא התאים לשם. הוא היה צריך להיות בחוג לדרמה, למשחק
על במה, להיות השחקן הראשי וכל הקהל היה מוחא כפיים ושואג את
שמו. הוא כבר דמיין אותם צועקים "יהושע! יהושע!". בעצם לא, הוא
לא אהב את השם, עדיף ג'וש.
שם הרבה יותר טוב.

מולו היו השחורים. הכלים השחורים. ההורים.
הם תמיד ראו בו משהו מיושן, ישן, נושן. מרוב זמן על הלוח הם
השחירו. מחשבותיהם התאימו לרוח ימי הביניים והיה נראה לו כאילו
כל מטרתם היה להרוס את הארמון שלו, את הממלכה שהקים. הוא רצה
להביס אותם, להראות להם.

הוא עמד ככה, הביט בשעונו וראה את מחוגי הזמן זזים לאיטם.
מחוגי החיים מראים לו את הספירה לאחור.
ממש מול העיינים שלו, הוא הפסיד.
הפסיד את הממלכה
הפסיד את נסיכה
הפסיד את המשחק
הפסיד את עצמו

יהושע התיישב על הכורסא האפורה, ניסה לדמיין אך ללא הצלחה
הוא הפסיק לחייך, כי המשחק כבר נגמר.
הוא הסתכל מסביב, הביט לבדידות בעיניים, השפיל מבט,
והפסיד.

האמת?
הוא מת.