אחרי החתונה סירב דני בכל תוקף להצטרף לעסק המשפחתי. אני לא
אהיה סוחר צעק וגם לא אקח שום אגורה מאבא שלי. נו אלה לא בדיוק
היו התוכניות שלי כשהתחתנו אבל זה מה יש. אז עדיין גרנו בדירה
קטנטונת של הסבתא שלי ברמת גן. דני החליט שהוא רוצה ללמוד
כלכלה וניהול ואני ניהלתי את הבית, את התקציב המשפחתי וגם
פרנסתי אותו. החל ללמוד ואני - בלי מקצוע, עובדת בכל מיני
עבודות מזדמנות. שוטפת חדרי מדרגות, אופה עוגות לשכנות. כולי
אולי 19 וחצי. תאמיני לי בכל דבר שיכולתי לגעת בו עשיתי כסף,
ועוד עזרתי לו בלימודים. את יודעת שיש לי ראש טוב. אז סיכמתי
בשבילו הרצאות. הלכתי במקומו כשלא התחשק לו, עשיתי לו כמעט את
כל העבודות שהיה צריך להגיש, והתחלתי בהקמת עסק של אפיית
עוגות. עסק שהלך והתרחב. הפעם הראשונה שקיבלתי ממנו מכה היה
אחרי טקס הסיום. יצאנו לחגוג רק אני והוא. אני הרמתי כוסית
לכבוד הגמר ואמרתי "לכבודנו על שהצלחנו לעמוד בכל המשימות
ולקבל תואר ראשון..." לא גמרתי את המשפט ואז זבנג. אוזניים
צלצלו לי יומיים. לא הבנתי מאיפה זה בא ולמה.
תאמיני לי רציתי לעזוב את הבית לקחת את ערני שלי וללכת אך הוא
בכה והתנצל והבטיח שזה לא יקרה שנית, שסתם היה מעוצבן וקינא בי
על יכולתי לעזור לו. נו ואני ויתרתי.
אחר כך החל לעבוד במקום עבודה אחד ועוד אחד וכל פעם שלא הלך לו
- אני חטפתי את המכות ושתקתי. את יודעת מתרגלים. כשראה שהעסק
שלי של העוגות מצליח החליט להצטרף אלי להצלחה עם תוכניות
גרנדיוזיות של מסעדת עילית. אני ידעתי מראש שזה נדון לכישלון
כי דני שלי אולי איש חזון אבל לא איש ביצוע, אבל עדיין לא היה
לי שכל להגיד לו לא. אז הלכנו משכנו את הנשמה והתחתונים.
בהתחלה הלך מצוין, אחר כך הסתבך עם שותף שלא תדעי מצרות
והתחילו להגיע הנושים...
ואז הצעתי לו אתה יודע מה, תעביר את כל העסק על שמי .לא יוכלו
לגעת לא בי ולא ברכוש שכולו יהיה רשום על שמי. את יודעת מה?
הצלתי את עצמנו וגם את עצמי. ההההכל הכל עבר עלי גם המגרש
שקיבל באותה תקופה בירושה מהסבא שלו שאז לא היה שווה כלום -
איזו אדמת בור ברעננה, המכונית, הדירה שלנו, החסכונות , הכל
עבר על שמי.
אחר כך הוא למד לתואר שני בטכניון ואני מבלי משים ובלי תרועות
גמרתי גם אני את התואר הראשון ביחסי עבודה - אפילו סיימתי
בהצטיינות וקיבלתי מלגה לתואר שני. במהלך הלימודים הציעו לי
להיות מנהלת כוח אדם -כך קראו לזה אז, במפעל צבאי. תארי לך אני
- מפעל צבאי. אז הלכתי. פרקתי את העסק של העוגות, שלפעמים אני
עדיין מצטערת עליו. דני גמר מהנדס כמו החלום שלו והיה לנו שקט
ככה כמה שנים.
יום אחד בא כועס, כי רב עם הבוס שלו והודיע לי שהוא התפטר
וכשאמרתי לו שהוא טיפש, הרים עלי יד במטבח ואני, באצבע קלה
לחצתי על הטייפ שהיה במטבח - מוכן הרבה זמן ואמרתי לו בשקט -
אם תרים עלי יד, אני הולכת מכאן ישר למשטרה. אתה פותחים לך
תיק. אתה עף ממקום העבודה ואתה נשאר לי כלום, כי הכל - כל מה
שאתה רואה כאן - הכל שלי והכל על שמי. יש לי קבלות אפילו על
הבגדים שאתה לובש. אז או שאתה נרגע או שאתה עוזב את הבית כמו
שבאת - בלי כלום רק עם מה שאתה לובש.
תאמיני לי צריך אומץ בשביל מה שאני עשיתי אבל דני נרגע כמו
חתול. ביקש סליחה. הלך השתכר. עשה תאונת קטנה, דפק את האוטו
ואת הכתף אושפז להרבה זמן. כמובן שטיפלתי בו ומאז - שקט.
לא מדברים על הנושא הזה בבית הזה יותר - לא הוא ולא אני...
"תגידי לי", אני שואלת "וזה שדני בוגד בך על ימין ועל שמאל לא
מפריע לך?"
צפרירה שיחקה קצת עם עוגת השוקולד הרב שכבתית והקיצפית שהייתה
מונחת לפניה. לקחה עוד ביס קטן בעדינות ממוזלגת. אני כבר מזמן
הייתי מחסלת אותה. הסתכלה ישר לתוך עיני וענתה:
"תראי אני אוהבת מאוד עוגות שוקולד. האם זה אומר שאני לא רוצה
לטעום מפעם לפעם גם עוגת גבינה או פרג או אוכמניות? אצל הגברים
זה אותו דבר אבל יותר גרוע. יכול להיות שהם מעדיפים עוגת
גבינה. אבל, אם רואים עוגה חדשה הם פשוט מוכרחים לטעום. רק
בשביל לדעת שהם עדיין אוהבים את עוגת הגבינה הפרטית שלהם. אז
מה שאהיה רעה ואגיד להם רק משלי אתם טועמים?
אין לי בעיה אם דני מתפרפר מפעם לפעם. תאמיני לי - לפעמים זה
עושה לי רק טוב כי אני יודעת שכשיבוא הביתה יהיה מלא רגשי אשם
ויהיה מלא תאווה לשוב ולטעום מעוגת הגבינה שלי. וחוץ מזה, זה
שהוא מתגלגל עם אחרות נותן לי לגיטימציה לעשות אותו הדבר, אבל
קצת יותר דיסקרטי. לא עם חברים ולא עם ידידים ואף פעם לא
בארץ.
"ואת בטוחה שתמיד יחזור לעוגה שלך?" אני שואלת.
"עובדה" אומרת צפרירה ומחייכת - "כבר יותר מעשרים שנה אנחנו
יחד ועדיין חוזר הביתה אלי."
שבתי הביתה מאוחר. עליתי בנשימה אחת את שלוש הקומות בבית
המשותף שלי - זה טוב ללב ריאה שלי וחוץ מזה אין לנו מעלית בבית
הישן של שיכון ותיקים. אפילו לא הפריעו לי האופניים של השכנים
שעמדו בכניסה. נכנסתי בשקט בשקט על קצוות האצבעות על מנת לא
להעיר את החוקי שלי. נכנסתי למיטה, שמתי את הזרוע לו על המתנים
שלי, התכרבלתי לי בתוכו ונרדמתי.
ולפני שנרדמתי עוד עלתה לי בראש איזו מחשבה מוזרה כזו, שזה
אולי נחמד להיות כמו צפרירה עם עוגות גבינה ועוגות שוקולד אבל
המחיר שהיא משלמת - בעיני גבוה מידי. אני מעדיפה את השלושה
וחצי חדרים שלי, בלי מעלית, בפתח תקווה. את החוקי שלי שעובד
קשה אבל אף פעם לא ירים עלי יד ואם נריב תמיד נתפייס בלילה כי
לא הולכים לישון כשכועסים...