הגעתי לחיים האלה מלאה בכוונות טובות, אינטליגנציה בסיסית וקצת
בירכיים.
תקראו לי פתטית, תקראו לי ממורמרת, תקראו לי קורבן. לא אכפת
לי. יש משהו יפה בלהיות קורבן. זוהי מעין הסכמה והודאה במצב
קיומי עצוב. בלי להסתיר. בלי לשקר. למה לשחק במחבואים? אני
מודה: זה לא מה שהבטיחו לי. החיים האלה. לעבוד 12 שעות ביום
מול מסך מחשב מקרטע, אור ניאון לא משובח ולראות את הים דרך
החלון זה לא ממש חיים. מסתבר, כך אומרים, שיש שמש בחוץ והיא
אפילו נשארת כמה שעות בחוץ. לא ממהרת לשום מקום, לא לחוצה על
שכ"ד, אין לה מינוס בבנק ואולי אפילו יש לה חבר. בעצם יש לה רק
פלוסים. היא חמה, חייכנית ובכלל די מבסוטית מהחיים שלה. אפשר
להאשים אותה?

חמישה ימים בשבוע אני רודפת אחרי הזנב של עצמי. הרדיפה כוללת
ניסיון נואש לגרור את עצמי מהמיטה (הריקה כמובן - במסגרת
המירמור), להוריד את הכלב המסכן הזה שלא יודע מה זה דשא, ים
ומרחבים ולנסות להתקלח ואולי גם לצחצח שיניים. יש פלא אם כך,
שלסופ"ש אני מגיעה גמורה? מנסה לדחוס ב-48 שעות את חברותיי
המקטרות, הוריי שנמצאים בשני קצוות שונים, דרינקים על בר, קפה
בשדרה ואם ירצה השם גם שופינג. אה וגם בליינדייט ואולי אפילו
סקס. אפשרי גם סרט בקולנוע או בוידאו. ואולי עיתונים. או ספר.
קצת אינטרנט.
בקיצור, אני צריכה עוד כמה שעות ביום ואז אהיה מסודרת. אבל בטח
אני אעבוד בשעות האלה. אז לא חשוב.

איש אחד חכם (מספר הציטטות הגדול) אמר פעם שהחיים הם בעצם
ההכנה למוות. קצת מפחיד אבל אולי נכון. אולי כל הסבל והייסורים
מכינים אותי לדבר הטוב הבא. העולם הבא. לכי תביני. פעם היו
אנשים חכמים. פעם היה את מי לצטט. היום, בעולם שהמחשב מסדר לך
כסף, ידע ואפילו אהבה, קצת קשה להיות מאושר. הציניות הפכה
להיות בילט אין וקשה להשתחרר ממנה. אני מוצאת בה חינניות,
למרות שגברים לא אוהבים בחורות חריפות. תהיי יפה ותמצצי.
תשתדלי לא לפתח קריירה מצליחה ובטח לא להרוויח יותר ממנו. זה
מומלץ.

האמת, מה רע לחיות בעיר קטנה, עם בעל קטן וילדים קטנטנים? אין
ציפיות. אין אכזבות. אין לבטים קיומיים ואולי יש אושר. מילן
קונדרה כתב פעם ש"בורות היא לא טיפשות, אלא חוסר ידע" ואני
אומרת שיש משהו מקסים בחוסר ידע הזה. לדעת יותר = לסבול יותר,
רק שמהתובנה הזו אין חזור. בעולם שבו שולטות הכוסיות בעלות
התחת הקטן, מכוניות יקרות ובארים פלצניים מבאס להיות חריגה.
אין מקום לתובנות ויש מקום לתבניות. כנסי לתבנית שלך ותחכי.
אולי ישלפו אותך משם יום אחד. מישהו יעשה לך טובה ויקים איתך
משפחה וישתדל לא לבגוד בך (או לא לספר).

הרי אני יודעת שגבר לא יפתור לי את החרדות היומיות אבל יש מצב
שקצת אינטימיות תקל. חיבוק יעזור. אולי פתאום העבודה לא תיראה
כל כך מתישה. המינוס יהיה קיים אבל מודחק. ארוחת ערב חמה
ואמבטיית קצף אפילו יגרמו לאושר רגעי. ההנאות הקטנות. כה קל
לרצות אותי. בסה"כ חביתה עם סלט ומיץ תפוזים סחוט יעשו את
העבודה.

כקורבן, העצב הוא מצב קיומי אצלי. הוא נח בין שתיים לארבע ורוב
הזמן פעיל. יש משהו יפה בעצב. הוא אמיתי, נקי ולא מתיימר.
כשהוא נעלם, אני מחפשת לפגוש אותו. אני נזכרת באהבות שלי,
בסבתא המקסימה שלי ואפילו בשואה (רק כשממש אני לא מוצאת אותו).
אין מקום לוותר עליו ולא להחביאו. הוא שם וטוב שהוא שם (לדברי
הפסיכולוג שלי). הוא כמו תוכנה שאי אפשר להסיר. יש לעשות עליה
גיבוי יומי ולכבות בסוף היום.

אין ספק שאתחול מחדש יכול לרענן את היום.


בוקר. הפעלה. התחל.