תם עוד יום מגעיל באדיבות משרד החינוך, ואני מרגישה קצת כמו
בתוכנית הזו "השרדות" עם 9 ק"ג על הגב שלי, מתה מחום, בסוודר.
החזאי אמר שיירד היום גשם, השמש אל נראת מתעניינת בזה במיוחד.
עוד קילומטר אני מגיעה לארוחת הצהריים שלי (אם אל אוכיח עז אז
שאפשר להרדם בהליכה).
להתחיל ללמוד ב-7 בבוקר ביום ראשון, באמת, עוד רעיון נפלא של
משרד החינוך שאני עדיין מגשימה, ועד שיקבלו את התיאוריה שלי על
פתיחת יום הלימודים ב-12 בבוקר-אני כנראה גם אמשיך להגשים,אחח
עוד שנה וחצי וגמרתי עם זה, אבל איזה שנה וחצי ואיזה נעליים,
אל נראה לי שלסוף הרחוב אני אצליח להגיע בקצב הזה. לצאת באמצע
השבוע נראה כמו רעיון מעולה בערב, מדהים כמה זה משתנה כשהשעון
מצלצל בזריחה אחרי שעתיים שינה.
כל מה שרציתי בעצם היה להגיע למטבח, לדרוק את הג'נספורט
בכניסה, למזוג לעצמי כוס קרה של דיאט קולה ולדחוף את הספגטי עם
התפוחי אדמה למיקרו, כמו בכל צהריים, רק שהפעם חיכתה לי הפתעה
בבית.
כבר כשזחלתי בתחילת הרחוב משהו אל נראה לי כשהבחנתי באוטו שלה
חונה ליד הבית. השעה הייתה 12 וחצי, ואם אל הייתי יוצאת באמצע
מהמבחן בתנ"ך בטח הייתי מפספסת כבר את האוטו, אבל הוא חנה שם.
עברתי את השער בצעדים כושלים כשראיתי שהדלת פתוחה, נכנסתי
הביתה בתמימות כשמשהו המם והעיף אותי אחורה.כתום.היא צבעה את
הבית שלי בכתום, וכל מה שיכולתי לעשות היה לעמוד שם בעיניים
פעורות ולהחנק.
רק כדי להבהיר, אני אכן בנאדם שמחזיק בכמה רגשות חזקים שרחוקים
אלפי שנות-אור מלהיות אהבה לגבי נושאים רבים בעולם (משרד
החינוך, למשל, כפייה דתית, פרחות, פופ) אבל מספרם הרב אל צריך
להביא להקלה ברצינות ההתיחסות שליהם, אני מתכוונת לכל מילה,
ואני שונאת כתום. יותר משאני שונאת ורוד, יותר משאני שונאת
ברמנים שאל מוכרים אלכוהול בלי תעודות זהות, יותר משאני שונאת
סתימות בשיניים אפילו. והיא צבעה לי את הבית בכתום!אל היא
אישית כמובן. השיפוצניק.אבלי היא כ"כ נהנתה לראות אותו עושה את
זה שבקושי יכולתי לעצור עצמי מלהקיא. ועל ארוחת צהריים בכלל
אין כבר מה לדבר. בטח ככה גרמו לעלייה במספר האנורקסיות-צבעו
להן את המטבח בכתום.
3 חודשים היא גרה איתנו וכבר היא משנה את הבית, יאק, אני בטוחה
שהיא בחרה את הצבע גם.איזה סיוט קלאסי זה-ממש כמו לגלות שאתה
עירום בחזר מלא אנשים, רק יותר נורא, לחזור הביתה ולגלות שהוא
כתום, בטח אורנג' ישמחו לצלם איזו פרסומת בסלון שלי.
עדיין עומדת (בקושי) כשאני שומעת אותה במעורפל שואלת "יפה
נכון?" לדבר בשלב הספציפי הזה של חיי כנראה קשה לי, אבל לפי
התגובה שלה אני מבינה שהמבט שלי עשה את שלו, והיא חזרה לה
לעבודה.
התישבתי עם הדיאט קולה שלי ליד השולחן וניסיתי לקרוא את הכותרת
של "הארץ", פוזלת מדי פעם לדבר הכתום שמקיף אותי ותוהה מה יותר
גרוע. היו בי המון רגשות נקמה על זה שאפחד אל סיפור לי שהולכים
להרוג את הבית שלי, כלאה שהפסיכולוגית בטח הייתה שמחה לדבר
עליהם. אבל מה שהכי מפחיד זה שפתאום התעוררו בי רגשות אלימים,
ואני נגד . די לאלימות וזה, שיהיה ברור, אבל הייתי חייבת
להוציא את זה, את הזעם הזה, אז ניסיתי לבעוט בקיר ומשהו שם
הרגיש מוזר.
ואז, שנייה לפני שהיא חזרה, צבועה לג'ינג'י עם נעליים מתאימות,
הבחנתי באבא שלי, כתום, עמוק בתוך הקיר.