קמתי ב7:40, השעון מעורר שבפלאפון העיר אותי, ואחר כך עוד פעם
לאורך חצי שעה כל 10 דקות העיר מחדש, לא רציתי לקום, לא רציתי
ללכת, העדפתי להישאר לישון, אז מה אם זו השנה האחרונה בבית
ספר, לא אכפת לי, אני רוצה לישון, אני יודע שאני ארגיש אשם אחר
כך אבל לא אכפת לי יותר, נהייתי אפאתי, השינה והלבד קודם, אחר
כך העולם החיצוני
התארגנתי וב8:40 יצאתי, אני אמור להיות שם ב9 והנסיעה לוקחת לי
25 דקות, אני מתחיל להיות בלחץ של איחור, אני אומר לעצמי מה זה
משנה לי, אבל זה כן משנה, יש לחץ מגורמים שונים אתם יודעים..
הגעתי קצת באיחור, אף אחד לא אמר לי שלום, נכנסתי לכיתה שנייה
לפני שהמורה נכנס, התיישבתי במקום שלי, אף אחד לא התייחס אליי,
הכיתה הייתה חצי ריקה, זה היה לקראת הבגרות והעדיפו ללמוד
בבית, כאילו שבאמת למדו
יש לי היסטוריה של איחורים וחיסורים, אני לא אוהב להיות שם,
אני לא רוצה להיות שם, והדרך היחידה שלי לברוח משם זה פשוט לא
לבוא, תופסים אותי כמעט כל פעם אבל לא אכפת לי, זה עובר להם
תוך כמה שעות והם שוכחים הכול, ככה זה תמיד, תמיד
נגמרו שעתיים ראשונות והמורה רואה אותי בבניין בהפסקה, "שושן!
למה לא היית בשיעור היום?!"
אני אומר על מה אתה מדבר?! עד שאני מגיע בזמן(בערך) ואתה לא שם
לב??
הוא לא שם לב, כמו אף אחד בכיתה הזו שלא שמים לב מי חיי סביבם,
אף אחד לא ראה אותי, לא שמע אותי לא זוכר אפילו את השם שלי,
אני איתם כבר מתחילת השנה ואני בבית ספר הזה מכיתה י' ואף אחד
לא שם לב!
לא אכפת להם, פשוט לא
אתם יכולים לתאר לעצמכם את מידת ההעלבות שלי, שמתוך 20 איש
שנכחו שם ועוד מורה שאני יושב מתחת לאף שלו ואף אחד לא שם לב
שאני שם
בכיתי
הסתרתי
ברחתי
הסתתרתי בתוך עצמי כמו שאני תמיד עושה, אין עם מי לדבר, אין עם
מי לחלוק, אין גם רצון
אני לא אוהב אותם והם לא יודעים מי אני וככה המעגל נמשך ואני
נעלם יותר ויותר אל תוך עצמי
עד שאני כבר לא אהיה יותר
קמתי, ועכשיו אני נשכב חזרה, הכול נגמר והם עדיין לא שמו לב