[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ספרתי את המזומנים שהאיד נתן לי אז, אותם הוא לקח מאיזה בנק.
לא שאלתי אותו מניין הוא לקח אותם כי ידעתי שלא אוכל להחזיר
לבנק את מה שייך לו. הייתי יורד לשם ואומר למנהל שאיזו רוח
רפאים לקחה את הדולרים האלה ומייד הוא היה מזמין משטרה ומאשים
אותי בגנבה. אני בקושי מוכן לשלם על הטעויות של עצמי ולא הייתי
מוכן לחשוב אפילו על לשלם על איזה פשע קטן של איזו ישות ללא
גבולות. נשאלת השאלה האם זו פשע לגנוב קצת מהבנק, לא בגלל
שהבנק גונב מהבריות כל יום, לא אמרתי זאת, אלא בגלל שהאיד אינו
מכיר את המילה פשע. אך על אותו משקל ממש, אז פסיכופט יכול
לרצוח וזה בסדר, כי הוא אינו מכיר את המילה מצפון. ירדתי
מהויכוח עם עצמי וספרתי את הכסף. לא מעט, כ- 5000 דולר. עשיתי
חשבון וידעתי מייד שסכום זה יספיק לי למחייה לכמה חודשים
טובים.
היות והדאגה הכלכלית ירדה ממחשבתי ומלבי לזמן מה, יכולתי לחשוב
על אסטרטגיה בכדי למשוך לקוחות לקליניקה שלי. לא היה לי שום
מושג ונראה שצריך לתת לדברים לזרום, כדרכו של הטאויזם, ואז הכל
בא אל מקומו בשלום.
הכרתי את רועי בן שבת ממש עם כניסתי למשרד. הוא היה שכן שלי,
איש עסקים מאוד מצליח, איש שנראה נוקשה מאוד, עיניו חדות,
גובהו כמטר תשעים, שיערו שחור עם ניצנים של שיער שיבה, גופו
כגוף האתלט ששכח מזמן להתאמן והחל להשמין. כל פעם שהייתי עובר
לדי המשרד נשמע קולו הנמוך, מורה לכולם מה לעשות, איך מה שהם
עושים לא בסדר, איך הם יכולים לשפר את תפקודם. הוא אף פעם לא
צעק, אך מול נוכחותו כולם בסביבה כמו שביקשו ממנו רשות לנשום.
לא ראיתי אותו מעולם מחייך. הוא נהג לצחוק עליי ולהנחית על
כתפי איזו כאפה.
- לכל אחד יש בעיות, נכון דוקטור? - היה אומר וממשיך בדרכו.
באותו היום כשרועי ניצב מול דלת משרדי וביקש להיכנס, הוצפתי
רגש מעורב של סיפוק וחרדה מהבאות. איזה חלק ממני כמעט אמר לו
משהו.
- אז מה, הלא לכל אדם יש בעיות, לא?
אבל לא אמרתי כלום. לפעמים הילדותיות שבי כמעט הורסת אותי.
הוא נכנס ומבלי להגיד מילה התיישב בכורסא. התיישבתי מולו.
- כמה אתה לוקח לפגישה? - שאל.
- כמה אתה יכול לשלם? - שאלתי מבלי לחשוב וכדי לצאת מהפלונטר,
הרי עד אז לא קבעתי מחירון ואם הייתי מבקש את מה שהאיד שילם
לי, רועי היה קם והולך.
- אל תבלבל את המוח, כמה? - שאל בתקיפות.
קפאתי. פחדתי ממנו ולא ידעתי מה להגיד.
- מאה חמישים שקל, השעה שלנו היא של חמישים דקות - אמרתי
לבסוף.
- אתה זול. אני אשלם לך כפול - ענה והוציא צ'ק, רשם עליו סכום
של אלף מאתיים שקל והוסיף - זה לכל החודש, פעם בשבוע, אחרי זה
נראה.
לא אמרתי כלום. לא העזתי, מה גם שלא היה לי מה להגיד לו. לקחתי
את הצ'ק וחזרתי לכורסא. שילבתי רגליים, ידיי משולבות גם הן,
הבטתי בו והמתנתי. בדיעבד שמחתי שלא היה לי מה להגיד ושמחתי
עוד יותר שהדחף שלי להגיד משהו לא ניצח את ההבנה הבסיסית ביותר
בטיפול.
רועי השפיל את מבטו, הסתכל על איזה כתם ברצפה או כך נדמה לי
לפחות ופעם ראשונה ראיתי שהוא מתחיל להקריח בקודקוד. שמחתי
בפנים כי לפתע התחלתי לראות אותו כבן אדם בשר ודם ולא
כסופר-מן. סופר-מן לא מקריח, לוונדר-וומן אין צ'לוליטיס,
ספיידר-מן לא מרכיב משקפיים. אמרתי לעצמי שזו התחלה טובה.
רועי התכרבל בעצמו. השקט היה לו מאוד לא נעים אך נראה היה שהוא
לא מסוגל לדבר אחר באותם הרגעים.
חמישים דקות של שתיקה עברו. אני שרתי לי שירים בראש, נזכרתי
בכמה נשים שעברו בחיי, תהיתי מה שלום אמנון עם האיד והסופר אגו
שלו ותכננתי מה לבשל בערב. אך דבר מכל אלה לא עברו ממחשבותיי
לגופי. ישבתי שם בשקט, הבטתי ברועי לסירוגין, כיבדתי את השקט
שלו. באיזה שלב חשבתי להתחיל לנסות ולהרכיב השערות מורכבות על
התנהגותו, אך היה זה מוקדם מדי. העדפתי להיות במקום שהוא רצה
בשבילי, מולו, בשקט. נזכרתי שפעם בעבר לימדו אותנו באוניברסיטה
שאחד מהשלבים החשובים בטיפול הוא ההתחלה ובהתחלה על המטפל
להיות היכן שהמטופל צריך אותו.
הפגישה השנייה הייתה שקטה בדיוק כמו הראשונה. רועי נכנס, אמר
צוהריים טובים, ישב, התכרבל בעצמו ושתק, לאחר חמישים דקות קם,
אמר לי להתראות בשבוע הבא ונעלם. בפגישה השלישית התחלתי לדאוג
קצת כי הביטחון העצמי שלי הלך ונפגע. היות והיה שקט במשרד ולא
יכולתי ללכת לשום מקום או לעשות דבר, אלא להישאר מול רועי
ולהביט בו, לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לחשוב. ולנסות ולפענח את
רועי היה בלתי אפשרי אז ולכן חשבתי שזה קצת מוזר ללמוד חמש
שנים באוניברסיטה בכדי לשתוק. נכון שצריך לדעת איך לשתוק, אמר
לי חלק ממני שממש לא הרגיש בנוח עם הדיסוננס הקוגניטיבי שיצרתי
לעצמי. חלק אחר הציע לחלק ההוא לחשוב על משהו יותר יצירתי.
לאחר שהשלמנו חודש של טיפול שותק, רועי חזר אליי ונתן לי צ'ק
עבור חודש נוסף.
- אתה מאוד עוזר לי - אמר.
- איך? - שאלתי.
- בזה שאתה שותק, שאתה לא שואל שאלות, שאתה כל כולך בשבילי.
הנהנתי בראשי למרות שידעתי שחוץ מלהיות עמו אני מטייל לי
בעולם, נזכר במשחקי כדורגל ואופה עוגות דמיוניות, הכל על חשבון
כספו של רועי. אבל השתיקה שלי עזרה לו וזה היה הדבר החשוב.
בפגישה השביעית רועי נכנס עם תיק והתיישב. לאחר כרבע שעה הוא
פתח אותו והוציא ממנו דובי קטן. הוא לא הסתכל אליי ובמקום
להתכרבל עם עצמו, חיבק את הדובי. זאת הייתה הפעם הראשונה
שראיתי אותו מחייך. הוא לא רק חייך, הוא גם התחיל לזמזם לעצמו
איזו מנגינה ישנה.
צחוק הגורל, יום קודם אכלתי חמין ומשהו שם היה מקולקל. העדפתי
לבקש סליחה ולסור לשירותים ולא להישאר מולו ולשלם מחיר יקר.
כשחזרתי אחרי חמש דקות רועי עמד ליד הדלת, גופו מתוח, עיניו
חודרות לעיניי, צבע אדום של שנאה עבר במבטו. הוא טרק את הדלת
והשאיר אותי עם תחושה קשה של החמצה.
ידעתי שמילאתי עד אז את מקומה של האימא הטובה שנמצאת כל הזמן
כשהילד צריך אותו. ידעתי שאכזבתי אותו. תהיתי אם הוא יחזור.
ידעתי שלא אוכל שוב חמין באותה מסעדה.





סיפור מהקליניקה ד'
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן
מתחרז עם
בוטן


או שלא?!




המהורהר


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/3/03 5:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פביאן ברויטמן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה