אם הייתי כותב על דמויות שטניות הן היו הורסות לי את הסיפור
ושורפות לי אותו.
אבל אם היית מחבר 2 צדי ראש של עגל לבן אדם שאני יוצר בעזרת
הדמיון,
אולי כך הייתי יכול לכתוב על דמויות דמוניות שטניות.
מוטציות, על עצמים קטנים שהורסים כל יצור מודרני שרוקד על פסים
ירוקים
וכתומים הנאכלים מתערובת מזון של כבשים.
אבל הדבר הכי נורא זה למות ממזון של בנאדם או יצור מסוים לא
משנה באיזה זמן זה מתרחש, תמיד נחזור לאותה נקודה שבה התחלנו.
מכיוון שאנחנו עומדים באותו מקום, אנחנו מוצבים במקום ישיבה
בודד, בלבד.
איננו זזים, רק מסתכלים כאילו אנחנו בוהים באוויר
ומחשבותינו עפות ומרחפות להן במהלך השעות, הימים, השבועות,
החודשים
ואפילו עוברות לשנים ועשרות בשנים.
אך צריך לזכור כי הננו נשארים תמיד באותה נקודה. ואנחנו עדיין
לא זזנו אפילו מ"מ.
אנחנו חיים במחשבותינו את חיינו.
נושאים אישה או גבר, מביאים ילדים, מזדקנים וכשאנחנו מתים
אנחנו חווים את הדרך לצד השני, דרך מנהרת המוות, אל גן עדן או
הגיהינום או כל עולם שני אשר אנחנו מדמיינים ביחד, אנחנו
נולדים מחדש במקום אחר ותמיד נשארים במקום, במקום ליהנות
ולראות סרטים, אנחנו חווים את האשליות המדומות האמיתיות ביותר.
אני לצורך העניין מוותר על כמה התמסרויות שלי עם אנשים, אבל
לגבי מחשבות הן יכולות עוד לזרום ולרחף בחלל המת בחופשיות רבה
מבלי לעשות עניין לזמן למקום ולעצמים מסוימים שבדיוק נמצאו או
עברו את אותו בנאדם או חלל זמן או חור שחור במקומות שונים
בעולם ביקום או בנסתר הנעלם מעיננו כמו עולמות נרדפים ועולמות
תועים ונדרכים ע"י עולמות חזקים וגדולים יותר ועולמות מקבילים
ללא הקשר והבדל מעולם אחר ואפילו מקבוצות העולמות ששיכים אליו
קבוצות שונות של יצורים או בני אדם אחרים, הכוונה היא אם הן
פונות לצד המתקבל על הדעת או לצד הנעלם מן הדעת והצד אשר עדיין
לא מתקיים אלא בתחילתו בלבד הוא.