טוב, זה התחיל בחופש הגדול. אתם יודעים, מעבירים אותו מהמיטה
לסלון ומהסלון למיטה. טוב... זה בדיוק מה שאני עשיתי פחות או
יותר....
יום אחד באה אליי חברתי הטובה והציעה שיום אחד נלך לאיזה
דיסקוטק לקרוע את רחבת הריקודים. וכאן מתחיל סיפורינו.

אני ממש טיפוס של דיסקוטקים אז הסכמתי בשמחה והיא אמרה לי: אל
תדאגי נעשה חיים משוגעים. אמרתי סבבה.
ביום של המסיבה היא באה אליי, והסתרקנו והתארגנו שעות לפני
היציאה, בשביל שניראה הכי טוב, כי יש שם בנים....
כשהגענו למקום, היה עמוס ומחניק. נו, אבל ככה זה דיסקוטק. ישר
הוצאנו את קופסאות הסיגריות והתחלנו עם הדאווינים כמו כולם.
לא ידעתי שזה יהיה היום הגרוע ביותר בחיי. טוב, אז התחלנו
לרקוד ופתאום ראיתי שחברתי הטובה מוציאה משהו מהתיק, שאלתי
אותה מה זה והיא ענתה לי שזה אקסטזי. נבהלתי. היא חצתה את
הכדור לשניים והביאה לי חצי. היא אמרה לי בואי לשירותים וניקח
אותו. ניסיתי למנוע את זה ממנה, אבל היא אמרה לי שזאת לא הפעם
הראשונה, למרות שידעתי שזאת כן.
הלכנו. אני זרקתי את החצי שלי לשירותים, ועשיתי כאילו לקחתי
אותו, והיא לקחה.
באמת לא יקרה שום דבר, סך הכל חצי כדור, מה כבר יכול לקרות,
אמרתי לעצמי.
יצאנו מהשירותים, והיא אמרה: איזה הרגשה טובה זאת, הרגשה של
"היי".
שמחתי שהיא מרגישה ככה, אבל גם שמחתי מאוד שאני לא לקחתי את
הכדור.
אני חושבת שיש הרבה דרכים ליהנות, גם בלי לקחת כדורים וסמים.
טוב, התחלנו לרקוד לפי קצב המוזיקה. אחרי כמה דקות שהיא לקחה
את הכדור היא אמרה לי שהיא צמאה, אז הלכנו לשתות, והמשכנו
לרקוד. אחרי כמה דקות היא אמרה לי שהיא שוב צמאה. כל כמה זמן
הלכתי איתה לשתות. יצאנו לבחוץ, עישנו קצת ונכנסנו שוב. היא
ביקשה שוב לשתות. היא התחילה להזיע, ואמרה לי שהיא לא מרגישה
טוב במיוחד. שאלתי אותה אם היא רוצה לחזור הביתה, והיא ענתה לי
שלא.
לאחר זמן מה, היא שוב רצתה ללכת לשתות. לא ידעתי מה קורה, היא
שתתה המון מים באותו ערב. לא ידעתי מה הבעיה, אבל לא ייחסתי
לזה חשיבות רבה, כי סך הכל זה טוב לשתות מים. לאחר, כמה? 5
שעות שאנחנו רוקדות, עם בערך 59 הפסקות השתייה שלה, היא נפלה
על הרצפה. נבהלתי מאוד. זעקתי לעזרה. אמרתי לה שתפסיק לעשות
הצגות, כי תמיד היא הייתה עושה לי הצגות כאלה כאילו שהיא מתה.
נו.. איפה האמבולנס הזה, שיגיע כבר. אמרתי לה שתדבר אליי, והיא
לא ענתה לי. ראיתי שיוצא לה קצף מהפה, הבנתי שזה לא בצחוק,
נבהלתי והתחלתי להילחץ מאוד.

תוך זמן קצר בא האמבולנס, ואחר כך מצאתי את עצמי יושבת מחוץ
לחדר המיון, כאשר חברתי הטובה נאבקת על חייה.
פחדתי פחד מוות. פחדתי לאבד את חברתי הטובה, לאחר שאיבדתי את
אחי הקטן בתאונת הדרכים שהייתה לפני שנתיים וחצי.
אני זוכרת שמצאתי את עצמי יושבת בצורה הזאת, עם ספר תהילים
ומתפללת לאלוהים שישמור עליו.
ישבתי והתפללתי: אלוהים, אתה שוב פוגש אותי באותו מצב. אם אני
יאבד אותה, אני לא יודעת מה יקרה לי. בבקשה תעזור לה, ושלא
יקרה שהרופא יצא, יזרוק את הכובע, ובעיניים דומעות יאמר: "יהי
זכרה ברוך". אני לא יעמוד בזה עוד פעם.
בינתיים הורי והוריה הגיעו. הם התחילו לשאול שאלות, ואמא שלה
דאגה, צעקה, והרביצה לעצמה.
ריחמתי על אמא שלה, כי גם אני ראיתי את אמי במצב הזה, וזה דבר
נורא להרגיש שאתה חסר אונים ואתה לא יכול לעזור לבת שלך שנלחמת
על חייה בגלל כדור.
אפילו לא יהיה לי זמן להגיד לה שלום לפני שהיא עוזבת....לא לא
ולא. אסור לחשוב ככה. היא תחייה, ועוד נמשיך ללכת להרבה
מסיבות.
המתח היה רב. אמא שלי הציעה לרדת לקפיטריה, להירגע קצת, והם
הלכו. נשארתי לבד. בינתיים עברו לי מחשבות רבות בראש. אם זה
יקרה - אז מה יהיה, ואם זה יקרה - אז מה יהיה.

אחרי 3 וחצי שעות של הרהורים עצמיים, והרהורים איתי ועם
אלוהים, הרופא יצא סוף סוף. הוא יצא עצבני, הוריד את הכובע
והלך במסדרון. קמנו כולנו וניגשנו אליו לקבל את הבשורות, הוא
ניגב את הזיעה ואמר: "אחרי 11 הנשמות, ומאמצים רבים להחיותה,
לא הצלחנו, והיא נפטרה. עוד כמה דקות נביא לכם את תעודת
הפטירה."
והנה, שוב עברתי את זה. אמא שלה התחילה לצרוח ולבכות, והיא
צעקה עליי, איך יכולת לתת לה לקחת את הכדור, את לא אחראית, את
חברה רעה. אבל אני... אני נדבקתי לקיר וירדתי לאט לאט לרצפה.
ישבתי, הייתי שקועה בתוך עצמי. דמעה זלגה מעיניי. ישבתי שעה
קלה, ולא זזתי. אולי אני יתעורר מהחלום הזה, ויראה אותה, ויחבק
אותה. התפללתי לאלוהים שיעיר אותי מהחלום הזוועתי הזה. פתאום
פרצתי בבכי שלא נפסק עד שהגעתי לביתי. חשבתי על מה שיקרה הלאה.
משהו שלא יכולתי לתאר לעצמי. לא יכולתי לתאר לעצמי את העתיד
לפני בלעדיה.
את האמת, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. פשוט באתי הביתה וחשבתי,
וחשבתי, אם יש בכלל אלוהים, ואם יש, למה הוא עושה את זה.
הייתי חייבת לכתוב לה שיר או מכתב פרידה, שאני ישים לה על הקבר
מחר בלוויה, והתחלתי לכתוב:
"ליאת יפה שלי. איך בשניה הלכת לי. בגלל שטות שעשית פעם אחת,
ושלא היית צריכה לעשות. תמיד היית לצידי כשהייתי צריכה אותך.
לא חשבתי שככה תיגמרי את חייך בגיל 15 שעוד לא חווית שום דבר
מחייך.
הייתי רוצה להיות במקומך, לא הייתי צריכה לסבול כל כך עכשיו.
אני לא מאמינה... שמישהו יצבוט אותי, זה לא יכול להיות, תעירו
אותי.
חברתי הטובה... בחיים אני לא אשכח אותך יפיפייה עם חיוך מדהים,
שאותו לא אוכל לשכוח. מהגן היינו יחד.
אני עכשיו יושבת וחושבת על כל הדברים שעשינו ביחד, ודמעה נופלת
מעיניי ומתנפצת על הדף עליו אני רושמת." דממה נכנסה בי לרגע,
והמשכתי לכתוב... והדיו נמרח.
"חחח... אני מחייכת ונזכרת איך אני את ורותם נסענו לטבריה,
ועשינו בלאגן במלון, והעפנו עוגה על המלצר, ורצו שנלך. איך
ישבנו שעות וצחקנו על אותו הדבר. ואיך שהיינו שמות מוזיקה
ומחקות את איך שרוני רוקד, והיינו עומדות מול המראה שעות
ועושות פרצופים. ואכן אלה ממש ימים שלעולם לא אשכח.
את זוכרת שצילמנו את עצמנו עושות את הסדרה לחיי האהבה, אבל
צחקנו על הדמויות ואת אמרת שנשמור את זה ועוד 30 שנה נראה את
זה ונצחק."
זה בהחלט לא יקרה. פרצתי בבכי וכתבתי לה: "ליאת, אני לא אשכח
אותך בחיים.
אני מקווה שגם את לא.
אוהבת- ליאל."

ישבתי שעות ובהיתי בתמונה שלה. לא יכולתי לתאר לעצמי שאני לא
אראה אותה יותר לעולם. הייתי עייפה עוד מהמסיבה, ומכל מה שקרה.
לא ישנתי כל היום. היה כבר מאוחר.
הנחתי את ראשי על הקיר, והרגשתי איך אמא נכנסת ומביאה לי נשיקת
לילה טוב, ואומרת לי, תהיי חזקה, יפה קטנה שלי.

אחרי זה נרדמתי. קמתי אחרי חצי שעה. כבר בוקר, השעה 8, הלוויה
היום.
הטלפון צלצל ואמא שלי ענתה. היא דברה כמה דקות וניתקה. היא באה
לחדרי ואמרה לי שהלוויה תצא מבית שמגר בשעה 1 וחצי.
אמרתי לה תודה, והיא יצאה מהחדר. יואב, אחי הגדול, נכנס וסגר
את הדלת מאחוריו.
הוא אמר לי: "אני מבין אותך נשמה יפה שלי", ונתן לי חיבוק חם
ואוהב, ופרצתי בבכי, והוא הרגיע אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי.
החיבוק הזה היה כל כך נחוץ לי. הרגשתי שיש תמיד מישהו שאוהב
אותי, היה לי יותר ביטחון.
יואב היה חזק, והרגשתי שאיתו כלום לא יכול לקרות לי.
אורית אחותי הקטנה נכנסה. היא בת 7 והיא לא הבינה מה קרה. יואב
אמר שהוא ישאיר אותנו לבד והלך.
אורית שאלה אותי למה את בוכה, ועוד לא הספקתי לענות לה והיא
שאלה איפה ליאת...?
הייתה דממה בינינו והיא שאלה אותי שוב.
לא ידעתי איך להסביר לילדה בת 7 שחברתי הטובה נפטרה אתמול, ולא
נראה אותה יותר בחיים. הרגשתי שלמרות שהיא בת 7 היא מבינה טוב
מאוד מה קורה, גם אם לא שמים לב לזה כל כך.
היא וליאת היו משחקות ביחד כאשר היה להן זמן, וכל פעם שליאת
הייתה באה, אורית הייתה קופצת עליה ומחבקת אותה. היו ימים
שהייתי חושבת שאורית אוהבת את ליאת יותר מימני.
פתאום צלצל הטלפון. אמא שלי ענתה, ואחרי כמה דקות היא נכנסה
לחדרי ושאלה אותי אם אני יכולה לדבר. שאלתי אותה מי זה והיא
אמרה לי הרכזת שלך, אמרתי שכן.
עניתי והיא אמרה: שלום ליאל, זאת אני, אהובה. שמעתי על מה
שקרה. תהיי חזקה. אני יהיה בלוויה היום."

הגענו לבית שמגר. אמא שלה צעקה ובכתה. ריחמתי עליה מאוד. לחשוב
איך אמא רואה את גופת בתה עטופה בלבן, ועליה ציצית.
מישהו יצא מהבניין ואמר שמי שרוצה לזהות את הגופה או לראות
אותה שיכנס.
אני הראשונה שנכנסתי. הייתי חייבת להגיד לה שלום.
הוא שאל אתם מוכנים? אני פותח, והוא פתח. נגלתה לעיניי גופה של
מלאכית יפיפייה ישנה. כולם רצו החוצה ואני נשארתי, והוא אמר
אני סוגר, ואמרתי לו לא עוד רגע אחד. נגעתי בה. היא הייתה קרה
כשלג, ואוזניה התחילו להכחיל. אמרתי לה כמה את יפה, והוא סגר
את זה, ואמרתי לו לא, והוא אמר דיי מספיק. אחי הגדול נכנס, תפס
אותי, והוציא אותי משם, וראיתי איך אני מתרחקת מן הגופה.
התחלתי לבכות, והוא אמר לי שלא הייתי צריכה להיכנס. אבל אמרתי
שכן.
לאחר זמן מה, נסענו אחרי האוטו הכחול עד להר המנוחות. ראיתי
איך לוקחים אותה ושמים אותה בבור שחור ואפל.
נזכרתי בתמונות מלווית אחי הקטן. הוא בסך כל היה בן 9 כשנהרג.
אמרתי לה שלום, ושמתי זר פרחים על האדמה החומה והיבשה. הנחתי
יד על הקבר כמו אמא שלה. דמעה נפלה על האדמה והרטיבה אותה.
הרגשתי אבודה.
קרעו לאמא שלה את החולצה, ולאבא שלה, ולאחיה הקטן, שלא הבין
למה קוברים אותה.

אחרי שבוע כבר חזרנו ללימודים. לרגל סיום השבעה, עלינו לקברה.
היה עליו בטון. הסתכלתי לצדדים וראיתי מקום יפיפה שהיא קבורה
בו. עשינו קדיש, והלכנו.
כשחזרתי לבית הספר אחרי העלייה לשם, לתלמידים היו כל כך הרבה
שאלות: למה, איך, כמה, מה קרה בדיוק, למה לא עשית משהו ???
שאלות, כל כך הרבה שאלות. אבל החלטתי להתעלם.
המורה רצתה שאני יעשה הרצאה על הסמים בכיתה, והחלטתי שכולם
צריכים לדעת מה זה הדבר הזה, והסכמתי לעשות את ההרצאה, כי כולם
צריכים לדעת מהן התוצאות, שכולם כבר ידעו.

עכשיו אני כבר בת 27 ויש לי משפחה וילדים.
כל יום שישי אני עולה להר המנוחות ומדברת עם ליאת ועם אחי
הקטן, מדליקה נר נשמה.
אבל אני עדיין רוצה להתעורר מהחלום הנוראי הזה...
וכנראה שזה לא יקרה, כי עד היום אני לא התעוררתי ממנו...