הגשם חובט בחלונות בית הקפה. נהרות דקים של מים שורטים את הקור
לתוך הזכוכית. אני יושבת וחובקת את ספל הקפה, מבקשת לחמם את
ידיי הקפואות. פניי צמודות לחלון, אדי נשימתי הקצובה מערפלים
את ראייתי. זה טוב, אני חושבת לעצמי, זה טוב שאני לא רואה אותך
מגיע. מתוך הרמקולים מתנגן לו שיר חורפי, המלצרית יושבת לה
בפינה, שקועה בתוך איזה רומן זול שהיא קוראת כדי להעביר את
הזמן. הרחוב ריק, "אף אחד לא יעז לצאת בסופה כזו מהבית, יהיה
לנו את בית הקפה לעצמנו", אמרת כדי לרכך את המבוכה של הפגישה
הראשונה. אני מתבוננת בגשם שצולף לו באספלט הרטוב, בוהה אל
הרחוב האפרורי שבחוץ מבלי להתמקד. דמות מעורפלת נעמדת למולי
בחלון. אני מרימה את עיני, איש זר עומד ומחייך אליי. אני
מחייכת חזרה וחוזרת לבהות ברחוב מבלי לחשוב שאולי זה בכלל אתה
עומד שם בגשם מתבונן בי מחכה לך.
פעם אמרת לי, שהידיעה שאי שם מחכה לך אישה, ממלאה אותך בתחושת
גבריות בלתי מוסברת.
פעמוני הרוח שמחוברים לדלת בית הקפה מתנגשים האחד בשני, כשהדלת
נפתחת מאחורי גבי. אני יודעת שזה אתה, שמביא את משב הרוח הקרה
הזו מבחוץ. אני רוצה להסתכל אחורה אך מבטי קופא אל תוך החלון
במקום. אני שומעת אותך פונה אל המלצרית ומבקש עוד כוס קפה
לשנינו. לרגע אני נודדת עם התהייה האם גם עוד עשור תדאג למלא
את כוסי במקביל לשלך. אתה נעמד למולי מחייך,
פושט את מעילך,
"אני מצטער על האיחור, לא הצלחתי למצוא חניה. מאז שחולדאי
החליט שתל-אביב היא רק לתושביה, אי אפשר למצוא פיסה לבנה אחת
על אבני השפה שלכם".
אני מחייכת ולוגמת מכוס הקפה הקר.
"אח, מה אני מתלונן, העיקר שאנחנו סוף סוף נפגשים. עכשיו, תני
לי לראות מי מסתתרת מאחורי המילים האלה שלך",
אתה מחייך אליי חיוך נבוך. אני יודעת שאתה מנסה למלא את האוויר
השקט שלי במילים, שנכתבות הרבה יותר טוב מאשר נאמרות.
"הנני", זה כל מה שהצלחתי לומר, "אני נבוכה", הוספתי והסמקתי
קלות כשנשענתי אל גב הכיסא כדי לאפשר למלצרית להניח את כוסות
הקפה על השולחן.
"אבל אמיצה מספיק כדי לפגוש אותי, ותכף תחלוף לה המבוכה ונרגיש
כמו חברים ותיקים. בעצם אנחנו כבר חברים ותיקים, לא?", אתה
מחייך חיוך מסופק, כאילו מצאת את הדרך לגשר על מרחק המציאות
שבינינו. אני חושבת על רשימת השאלות שיש לי בראש, על הילדה, על
אימא של הילדה. רציתי לשאול אותך למה אני, מכל הנשים למה דווקא
אני יושבת כאן למולך.
"זה לא נושא לשיחה כתובה" נהגת לכתוב לי, "על כל אלה אני אספר
לך כשניפגש".
נתתי לך לנהל את השיחה. חשבתי לעצמי שעם הזמן, תרגיש מספיק נוח
לדבר איתי על כל מה שיושב לך שם עמוק בלב החלוד הזה שלך, או
שלא. התבוננתי בשפתיים הדקות שלך מדברות אליי, בתלתלי השיבה
שמבצבצים להם מבין שערות הפחם שעל ראשך. אדי האפטרשייב החריף
שלך נמהלו בריח הקינמון שהמלצרית שפכה לקפה בנדיבות יתרה. אני
יודעת שאני אזכור את הריח המיוחד הזה שלך עוד הרבה זמן.

נכנסתי הביתה מסוחררת מהרוחות שבחוץ ובתוכי.
"אסור לך להתאהב", אמרתי לעצמי בקול. לא העזתי לפתוח את המחשב
במשך כל השבוע. פחדתי לגלות שאין שם הודעה ממך. ואולי פחדתי,
שהיא כן מחכה שם בשקט שאפתח אותה, את עצמי למולה. במקום
להתמודד עם רוחות סוערות ישבתי וכתבתי שיר, ועוד אחד, ואחר כך
גם יצא לי סיפור. בסוף התקשרתי אליך בשעת צהרים אחת. זו השעה
הכי בטוחה לדבר איתך .יכולתי להרגיש את החיוך מתפרס לך על
הפנים כשענית לי,
"כבר חשבתי שלא אשמע ממך יותר".
"אני מפתיעה, בעיקר את עצמי. תהיתי אם בא לך להיפגש לצהרים
מחר", שאלתי בהיסוס.
"אני אשמח", ענית בקול מרגיע.
"יופי, אני מכירה מסעדה קטנה ואינטימית, אף אחד לא יפריע לנו
שם. תתקשר אליי כשתתפנה, אני כבר אסביר לך איך להגיע".

חייכתי תוך שאני מסירה ממך את המעיל ,
"בוא כנס לפני שהכל יישרף לי".
"הפתעת אותי, לא חשבתי שתרגישי נוח להכניס אותי אלייך הביתה".
"הדרך היחידה שאני יודעת להתמודד עם החששות שלי זה לעבור דרכם.
אני מניחה שאחרי שתשב אצלי בסלון, כבר לא ארגיש שאתה זר
אליי".
בתום הארוחה יצאנו לשתות קפה במרפסת, שמש חורפית התבשלה בין
שנינו, מחממת פינות אפלות ובודדות.
"את יודעת. האישה, אנחנו לא בקשר. אנחנו גרים יחד בגלל הילדה,
אבל אין בינינו שום דבר יותר. אני מחכה שהילדה תגדל עוד קצת
כדי לעשות את הפרידה הזו קצת פחות קשה".
שתקתי לנוכח הפתיחות שלך, חושבת לעצמי שיש לבד גדול יותר
מהרווקות.
"החברות איתך היא מגע השפיות בתוך כל הניכור הזה שסובב אותי",
חייכת אליי והנחת את ידך על שלי, מלטף עם אצבעותיך הארוכות את
גב ידי, שקפאה למרות החמימות הנעימה שהתפשטה מתוכך.
לפני שהלכת נעמדת למולי. אוחז בידי, אולי שלא אברח, ונושק לי
על הלחי. עצמתי את עיניי, מתמכרת למגע העדין של שפתיך החמות,
משננת לעצמי בלב שזה רגע שאסור לי לנצור. הנשיקה המנומסת הזו
עוד תגרום לי לבכות יום אחד.

קרני שמש אביבית העירו אותי. התחפרתי חזרה תחת זרועותיך
הכבדות, מחפשת פינה רכה על החזה שלך. אתה פוקח אליי חצי עין,
מחייך חיוך ישנוני ואוסף אותי אליך קרוב.
"איזה כיף לראות אותך על הבוקר ולא את הפרצוף הכועס של אשתי".
אני עוצמת את עיני, נושמת את ריח הגוף המשכר שלך,  
"אנחנו לא חייבים לדבר עליה בסוף השבוע הזה נכון?"
"את צודקת", אתה אומר תוך חצי סיבוב אל תוכי. אם רק הייתי
יכולה להשאיר אותך שם כל הזמן הזה שאתה לא איתי.
בצהרים הואלנו לצאת מהמיטה לטובת ארוחה באחת מהטברנות שפזורות
על חוף הים. אני חובשת כובע קש רחב,
"כמו של הזקנות הבריטיות", אתה אומר ונצמד לי אל התחת, שארגיש
כמה אתה רעב. כמו שני ילדים בני 16 אנחנו רוכבים על הטוסטוס
המקרטע ששכרת מהמלון, נוסעים במעלה הגבעה עד לנקודה הכי גבוהה
באי. שם, מול הים אתה מחבק אותי, מגן עליי מפני הרוחות החזקות
שמקפיאות אותי.
"אולי נשכור לנו וילה על החוף. מהפיצויים שאקבל נוכל לגור ככה
שנה, רק מאהבה",
אתה מחייך לעצמך כשאני מתכווצת אל תוך החזה שלך. מזכירה לעצמי
שהלילה זה הלילה האחרון שלנו ביחד. אתה מאמץ אותי אליך חזק
ושותק. גם בארוחת הצהרים שתקת. גם בערב, כשליקקת את המליחות
מהפטמות שלי, כשנשפת את תשוקתך לתוכי, שתקת ונרדמת.