אני אורינה. היום עשיתי משהו אמיץ. שלחתי לו את המחברת. האמת,
שרציתי בהתחלה לשלוח לו אותה בסוף השנה אבל אם הייתי משאירה
אותה אצלי עד אז, הייתי בוכה יותר. ואני לא אוהבת לבכות. ירדו
לי ויתר מדי דמעות מאז שעברתי ביצפר, דווקא האנשים סבבה, זו
אני שהשתניתי. כבר לא אותה אחת. יולקה [הפיה הטובה שלי] אמרה
שאיבדתי את כל שמחת החיים. בקשר לדמעות, כשהייתי במשלחת נוער
לפולין והיינו באושוויץ וכולם בכו כשהקריאו את השמות של כולם
לא בכיתי והרגשתי כמו כלבה. זה אל שלא היה אכפת לי, היה לי
אכפת מאוד. למעשה אני מאוד מתעניינת בנושא השואה. כששאלתי את
סבתא מי נספה ממשפחתנו בשואה, הם לא רצו לדבר. אז לא הקראתי
שמות. אבל לא בכיתי. גם רועי לא בכה.

רועי למד איתי בכיתה יא, הוא מאוד חכם, אני הערצתי אותו אז,
עכשיו כבר לא. היה לי מאוד אכפת ממה שהוא אומר. גם הוא לא בכה.
הוא בא אליי ושאל אם אני חושבת שהוא חסר רגישות בגלל שהוא לא
בוכה, אמרתי לא שלא. ושגם אני לא בוכה וזהו. הוא אהב את סבינה,
אני חושבת שהיא יודעת על זה.