איי, ליבי ליבי...
עד כמה אצטרך לסבול?
עד כמה יהיה לי רע בחיי?
למה כשאחרים מסתכלים הם רואים שמחה?
ואני רואה רק עצב ושכול?
למה אני חייב להיות שונה מכולם?
למה אני צריך תמיד לחשוב על עתיד העולם?
הרבה שאלות עולות במוחי...
אך יותר מבמוחי- בליבי...
ליבי ליבי,
איי ליבי ליבי...
אני רוצה לבכות- אך לא מצליח.
אני מראה לאחרים את השמחה שבי...
את השמחה שמוצגת בתוכי.
אנשים חושבים אותי לבנאדם שמח,
אנשים חושבים שטוב לי,
אך אצלי המחשבות נודדות רחוק מכאן,
אצלי המחשבות הם עצומות.
כשנערים ונערות חושבים על לאיזה מסיבה ללכת?
אני שואל את עצמי- מה אני עושה כאן?
כשאנשים אומרים לי שהם נהנים מהחיים...
אני צוחק לי בשקט ואומר,
מסכנים, הם לא מבינים..
כי אם לרגע המחשבה שאני חושב תעלה במוחם,
אז- חייהם ישתנו לעולם..
אני רואה כ"כ הרבה אנשים תמימים..
אנשים שחושבים שהעולם הזה הוא רצף של חיוכים.
לא- חבר'ה, אתם טועים..
העולם הזה הוא דבר נורא..
צריך להיכנס למוחי כדי לראות את הדברים..
צריך לדעת שאנשים מבחוץ ומבפנים,
יכולים להיות שני הפכים..
אני נראה מאושר מבחוץ.
אך אני יודע דברים שאחרים לא יודעים..
אני יודע דברים שלא נוגעים לתמימים.
אני יודע שהעולם הזה נראה כ"כ פשוט,
אבל מבפנים?
איי, ליבי ליבי....