רוקדים.
את בוכה לי על הכתף.
על הכתף שאהבת להירדם עליה. לחבק.

כל כך עצוב לי שהמנגינה היא כל מה שאני חושב עליו עכשיו.
הכינורות חודרים לי לתוך העיניים ומרעידים את אישוניי לקצב
המיתר הקסום הזה.

אף פעם לא שמענו מוצארט ביחד. אמרתי שקלאסית זה לא בשבילי.
'תקשיב רק פעם אחת' ביקשת ואני בשלי. עצוב שדווקא עכשיו אנחנו
שומעים אותו, ועוד יותר עצוב שזה כל כך יפה.

אני בוכה עכשיו.
פשוט בוכה, ואפילו לא בקצב.

את שומעת אותי? אני בוכה עם מוצארט? זה לא מה שרצית?
הנה אני רגיש ומקשיב למוצארט. אני... אוהב אותך.

זה נגמר. המוסיקה נגמרה.

אנחנו עדיין מחובקים ויש שתיקה קשה כזאת. שתיקה של סוף.

הרגע עבר ואת נותנת לי נשיקה קטנה על הלחי ומתרחקת.

אני נשארתי לבד עם העצב, עם השקט.

אני כנראה לא אקשיב יותר למוצארט לעולם.