כבר יומיים שאני נוהג, נוסע. כל פעם שאני נכנס לבד למכונית.
מנטרל את האימובילייזר, מתעצבן כל פעם מחדש על זה שהמפתח של
האוטו עקום ולא פותח את הדלת כמו שצריך. על זה שהנעילה המרכזית
לא עובדת מאז שנכנסה בי המשאית לפני יותר משנה.
אחרי שאני מניע. אני מתחיל להזיע.
פתאום חם בירושלים, זה לא היה ככה לפני חודש. אני לא יכול
להתמודד עם זה. אני שונא להזיע. אני אוהב את הקור וגם החושך די
קוסם לי...
היום, באוניברסיטה, בהפסקה, כולם יצאו החוצה לשטוף את עצמם
בשמש. אני נשארתי בכיתה. משקיף מבעד לצל של החדר ולתאורת
הניאון, שתמיד מצליחה להשאיר רושם שקר, מסתכל החוצה, על השמש
מתוך האפלוליות שלי. ונהנה לראות אנשים אחרים נהנים. אני לא
מצליח להבין איך זה שאני אף פעם לא מצליח ליהנות בעצמי מהדברים
האלה. אחרי 5 דקות בשמש אני נהיה חנוק.
הכי קרוב שהגעתי לחוץ, לשמש היה שהתקרבתי לדלת הזכוכית שמובילה
לשם, ולא חציתי את הקו לאור.
אני משער שזה התשלום שאני צריך לשלם כי סה"כ היה לי לא רע מידי
עד לפני שבוע. וכידוע, אחרי כל תקופה של טוב חייבת להגיע תקופה
של רע. הרי ככה זה, לכל אחד תקופות של מניה ואח"כ דפרסיה. זה
מעגל החיים התמידי.
רק משהו אחד אני לא מבין, איך זה שתמיד הדיפרסיה שבאה אחרי
המאניה שלי היא כ"כ תהומית. ואני, אפילו לא מצליח ליהנות באמת
מהתקופות של המאניה שיש לי?
או שאולי בעצם אני נהנה מהתקופות של הדיפרסיה?
אבל, נחזור לאוטו.
אז נכנסתי, הנעתי וסגרתי את הדלת. קריר, ולח ואז אני יושב לי
ומתחיל לנסוע. במקרה הזה זה היה אתמול בלילה.  ב 1:30 בדיוק.
יצאתי מחברים והתחלתי לנהוג. ואז נפלה המרה.
מין מרה כזו שלא ניתנת לתיאור, מר בפה ויש איזה משהו שיושב לך
במעי ולא מוכן לצאת. קושר את עצמו פנימה פנימה לתוך המערכת
וסוחט. ואז, לאט לאט הוא עושה את דרכו צפונה, ועולה ללב,
לריאות. פתאום כל דבר מרגיש כמאמץ. אפילו צריך להשקיע בדיבור.
צריך להשקיע בלהזיז את הרגליים ללכת וכל מה שאני רוצה לעשות זה
לשכב עם עיניים עצומות במיטה, כי גם למצמץ דורש מאמץ ולהקשיב
גם כן. ואז מתחילה הנסיעה.
אתה יושב והאוטו זז ובכלל, בד"כ כשאני נוהג אני על מאין "טייס
אוטומטי" יש לי דרכים להגיע כמעט מכל מקום בעיר לכל מקום אחר
ולכן אני לא צריך להשקיע יותר מידי מאמץ בכלום. אפילו תנועות
ההגה מחושבות אוטומטית בכדי שהללו יהיו במינימום מאמץ. והמוח
מתחיל לנדוד.
אבל במה הייתה שונה נסיעה זו מכל אחת אחרת שהייתה עד היום?
אתמול בלילה התחלתי לשים לב לדברים בצידי הכביש. משהו שאף פעם
לא קרה לי. יתר על כן, התחלתי לשים לב לקירות שבצדדים של
הכביש.
ולא סתם שמתי לב, כל פעם שראיתי קיר באופק המוח (הנודד) שלי
התחיל להריץ אפשרויות, האם הוא יעמוד במכה אם אני אכנס בו? האם
האוטו יעמוד במכה? אבל הכי חשוב, אני אשרוד התנגשות חזיתי אם
הקיר? אבל השאלה הכי חשובה בעיני הייתה-
למה לא בעצם, למה לא להיכנס לתוך הקיר?
הבעיה, כמו ששמתי את עיני עליה רק אח"כ היא שבזמן שלוקח לי
לחשוב ולענות על השאלות האלה, אני כבר עובר את הקיר בנסיעה
וההזדמנות עברה.
יכול להיות שמה שחסר לי זה כימיקלים במוח, כבר אמרו לי את זה.
בלי קשר לזה, אני יודע איך להתמודד עם הבעיות הנפשיות שלי לבד.
אבל עם בעיה כזו לא יצא לי להתמודד כבר הרבה זמן. ואני לא יודע
אם אני ערוך ויכול להתמודד עם זה עכשיו.
פעם, הייתי עולה לגג, וחושב על כל מיני אפשרויות של איך 'לטפל'
בדיכאון. הייתי יושב, מסתכל על הנוף עם חברתי משכבר הימים
כוסית הג'יימסון האהובה. ומצליח בצורה די אפקטיבית לרוקן את
המוח מכל המחשבות שלי. רק הרעש של המכוניות, "מרוץ העכברים"
המטורף. היום אני במרוץ, ואני לא יכול יותר. אז אני מחפש דרך
החוצה, או אולי דרך פנימה, לתוך השקט.
פעם אולי חשבתי שהמוות יהיה שחור, מאין שינה, ללא חלומות וללא
יקיצה. האמת היא שגם היום אני מאמין בזה. כמה סימלי שהדרך שאני
חושב להגיע לשם היום היא דרך קיר לבן...