רגלי המיוסרות ממשיכות ללכת
לנגד עיניי צוחק הזכרון המכוער והעצוב של הימים האחרונים
מכווצת אותו באלימות יתר עג שנשאר זכרון בגודל של בוטן
זורקת אותו לכבשה שבדרך היא מכרסמת אותו עם חיוך מאוזן לאוזן
כמה זכוכיות יש על הרצפה וכמה שאתם עוורים
כי בזכוכיות האלה ניתן להשתמש
לזכוכיות תמיד יהיו שימושים
אתם עוורים כל כך ולא רואים איך אנשים נפגעים
אולי אשתמש בזכוכית כי לזכוכיות יש שימושים
רוצים אותי כמו הכבשה שאכלה את הבוטן
רוצים אותי רק עם חיוך מאוזן לאוזן
כי העצב הוא עלוב
העצב לא חשוב כי מה זה משנה אם בנאדם עצוב
כי בשבילכם האדם עלוב
כל כך הרבה זכוכיות כל כך הרבה
עומדת מרחוק עם מבט מבודד
אתם ביחד הולכים יד ביד
מה לעשות אני זן נכחד
הזכוכיות עדיין על הרצפה קורצות לי בתמימות
ממילא כולכם רוצים שאני אמות
אז מה זה משנה איך זה יגמר
בסופו של הדבר הזכרון לא ישאר
כל כך הרבה זכוכיות כל כך הרבה
כל כך הרבה כאב
אבל לא אכפת לכם
אף אחד לא מתחשב
דורכים עליי כמו סמרטוט
אבל מה זה משנה
העצב לא חשוב
כל כך הרבה כאב
כל כך הרבה זכוכיות כל כך הרבה
( הזכרונות הפחות נעימים מטיול שנתי כיתה ח' 2001  יום אחרון
לטיול   ולוועדת הצנזורה אני מצטערת, אידיאולוגיה של צביעות )

המבין יבין