קווי המתאר בכף ידי השמאלית, המחישו יותר מכל את שהיה ידוע לי
זה מכבר. אני לא אחיה יותר מידי. לא אחיה יותר מעשור אחד,
אולי אשלים שניים.
מאידך, היו קווי המתאר בכף ידי הימנית.. נאבקים בכל כוחם
להתחבר זה לזה.. להשתרג ולהשזר זה בזה כשעטנז.. מתיימרים
בשארית כוחותיהם ליצור תצריף עדין שירכיב את קלסרונו של האושר.
מר אושר בשבילי.
שתי כפות ידי, מייצגות הן את יצר החיים וכן יצר המוות הנטועים
בי באורח כה מושרש. האחת, רוצה כל כך השאולה, והשנייה נמשכת
בכל כוחה אל עולם זה. מנסה בלוליינות ומעשי זריזות ידיים,
לרמות ולהשאר כאן.. אפילו עוד זמן קט.
אך החבל דק, ועינו של הקהל המיומן במעשי כשפים חדה כתער שזה
עתה הושחז, וכעת משחר הוא לטרף. וחושב לו המח על שליחותיו
המתכתשות להן כשתי אויבות עולם (שכן, זה משלח ידו הפורמאלי).
הכאב.. הכאב לא מרפה ממני.
הספק. הספק אם אחיה..
ואם אחיה.. הכיצד? שכן מעל לכל נמצא גורלי.. ואם כף ידי
השמאלית דנה אותי למוות עוד בטרם הוולדי.. מי אני שאהין לפצוח
בקרב טרנסנדנטי ואכזר נגד גרמי שמיים?
כואבת אני כל הבטחה שהובטחה לי ולא קוימה.
כואבת אני כל ליטוף שניתן לי ואיננו עוד.
כואבת אני כל יד אחרת, עם קווי מתאר ייחודיים לה, שהתיימרה
לאהבני ולא עשתה זאת בסיכומו של דבר.
כואבת אני כל זריחה, שכן יודעת שבתומה שקיעה תבוא.
על כן כואבת אני כל לידה, שכן יודעת שבסופה יבוא מוות.
כיוון שכל פריחה והתחדשות, קמילה בסופה. ואני, שניצבתי אל מול
המוות פעמים מספר.. לא יודעת איך להתמודד עם אותו הסוף.
כאשר כבר מפנימה אנוכי את רעיון הסופניות, לא יכולה לחזור
לחיים.. שכן דבר זה מצריך ממני את התמודדות עם כך שייתכן ואדע
אושר. ייתכן ומגע כפותיו של האושר ירפרף על לחיי?..
אוהו.. אז אין דבר שרוצה אני יותר מאשר לתפוס אותו באותו הרגע
ממש, לסובב את ידו השמאלית, ולראות מה צופן הוא בחובו.. קו
מוות או קו חיים. האם יחיה מר אושר או נידון הוא לכליה?
אין דבר בעולם זה שמפחיד אותי יותר מאושר. שכן הבדידות
כשלעצמה, קשה היא. הכאב בבסיסו, קשה הוא. אך אושר שידעת ונלקח
ממך, הינו כאב קמאי, אימננטי. הוא נובע מנבכי תוכך נטו. הוא
בלתי נסבל. בלתי אפשרי. איום ונוראי.
כך, מניחה אני, חש אולי אדם שידע זמן רב כל כך את הבדד
במתכונתו האכזרית ביותר.. הוא כבר לא יכול לחיות אחרת, כיוון
שאם ייקחו את זה ממנו.. את דרך החיים האחרת.. לא יעמוד בקרע
שנוצר עקב "הסתלקות" וואקום האושר שדבק בו. כן, אותו מר אושר,
שחולש הוא כעת על כל אבריו הפנימיים ומאיים לכלותם בעזבונו.
על כן, אושר.
מבכה אני אותך היום בפעם האחרונה.
גט ברבנות.
מעדיפה לחיות בלעדיך.
שכן יקר אתה לי מידי, ומעזבונך אחשוש.
אוהבת, נטע. |
