השעה ארבע לפנות בוקר, אבל השינה רחוקה ממני והלאה. שכבתי
במיטה וניסיתי להירדם אבל אני פשוט לא מסוגלת.... כמובן כמוצא
אחרון בחרתי בך. התסכימי להקשיב? אני יודעת שכן.
אחרי ששמעתי מה קרה, נשארתי בבית ולא עשיתי כלום. הייתי כל כך
סהרורית. ציירתי אבל זה יצא זוועה.
חברה טובה שלי פיספסה את האוטובוס בחצי דקה. חצי דקה!!!!!!
כשהיא עברה את מעבר החצייה בכרמל האוטובוס חלף על פניה והיא
קיללה חרש וחרקה שניים.
חצי דקה ואחת החברות שלי לא היתה פה עכשיו, חריכה ושרופה כך
שניתן לזהות רק על פי צלומי שיניים.
אמא של חברה אחרת נסעה בקו 129, הקו שנסע אחרי אוטובוס מספר 37
הארור.
וטל.... טל איננה.
בארבע עלינו לבית הספר כדי לקחת את ההסעות לבית הקברות. הקימו
אנדרטה לכבודה של טל בכניסת בית הספר. גם בכיתה שלה הנציחו את
מקום מושבה. את בית הספר אפפה הרגשת דיכאון ודיכדוך גם בארבע
אחר הצהריים.
נסענו להלוויה. כל כך בכינו. אפילו כעת כשאני נזכרת דמעות צצות
בעיניי, עניים שחשבתי שלא נותר בהם דמעות ללילה אחד.
ראיתי את אמא שלה ונשבר לי הלב. ראיתי את חברות שלה בוכות בכי
תמרורים ובכיתי יחד איתן. ראיתי את הקבר שלה ומטי ליפול ולצעוק
שזה לא בסדר, לא פייר שזה קורה, שסבתא קוברת את הנכדה שלה, שכל
מה שנותר ממנה זה צלומי שניים.
אני מרגישה כאילו מסכה של אדישות הוסרה ממני באחת. זה כאילו
בשנתיים האחרונות קליעי אקדח שרקו לידי, אך אני המשכתי ללכת עם
הראש מורם בגאון. האמנתי שבסוף יהיה בסדר. אפילו עם מותה של
אורלי אופיר והפיגוע במצה, הקליע שרק ממש ליד האוזן שלי, אך
אני המשכתי לכת. כעת אני מרגישה כאילו נורה כדור והוא פגע בי
בכתף ומן ההדף הועפתי אחורנית, ונשארתי שרויה, מופתעת ומדממת
על הריצפה.
מה עושים עכשיו כשהכל ברור וממשי כל כך? איך מחזירים את מעטה
האדישות או שפשוט נשארים בלי ההגנה האלמנטרית הזו?
בשלב מסויים לא ידעתי אם אני בוכה עליה או עלי, עליה שילדה
נחמדה כל כך, שהייתי רוצה להכיר לעומק, הלכה ולא תשוב עוד? או
עלי שכעת האדישות ממני והלאה, על זה שאני פה עכשיו, בהלוויה של
בת שיכבתי, חיה במציאות לא מציאות, בארץ כמעט לא ארץ שבה כל
יום הוא מתנה מאלוהים כי לא בטוח שיהיה מחר. במדינה בה חברים
קוברים חברים, סבים את נכדיהם, הורים את ילדם, חיילים את חברהם
ליחידה....
ואני כואבת זאת, פוחדת מזה מתוסכלת.....