זהו זה. זהו,זה נגמר!!
מחר אנחנו נוסעים! כן מחר!!
שמונה ימים בפלנטה אחרת,בחיים אחרים,רחוקים כל כך
ושונים...בחו"ל של שלוש שעות נסיעה אבל מקום אפל כל כך,קר כל
כך,קשה ועצוב כל כך...שנוא כל כך...

אנחנו נוסעים לפולין מחר והמחשבות והשאלות קופצות לי בראש..
לארוז את כל הבגדים..וכמה לארוז? וזה יספיק לי? וגופיה טרמית
אחת או מזוודה גדולה או בכלל מעיל ארוך?

ולמה אנחנו בכלל נוסעים לפולין? זו שאלה עוד יותר גדולה...
אני שואלת את עצמי-למה אנחנו בעצם נוסעים?
ואם אנחנו נוסעים....אז למה מכינים אותנו בעצם? אנחנו עלולים
להגיע לשם ולגלות שכל מה שחשבנו עליו וציפינו לא בכלל אבל בכלל
לא קיים.....כל הסיפורים האלה שמספרים אמנם קרו,אבל
מבחינתי,לפחות עכשיו,יום לפני שאני עולה על המטוס, הם רק
סיפורים.
כמו נגיד סיפורי אימה וצמרמורת...סיפורים קשים מאוד אבל אין
שום קשר אליהם...אז למה לכל הרוחות אני נוסעת?

אתמול ישבתי עם סבא שלי ודיברנו. לקראת המסע לפולין ביקשתי
מסבא שלי,קיבוצניק לשעבר ואיש עבודה ומוסר גם היום,יליד פולין,
לתת לי כמה שמות אם הוא זוכר של בני משפחה שלו או בכלל אנשים
שהוא הכיר שהוא יודע שניספו בשואה,כי אנחנו עושים טקס בפולין
שבו כל אחד מקריא שמות שאבדו לנצח...לכל איש יש שם......

ישבתי עם סבא שלי, איש גדול ויפה,מבוגר ועצור, וניסיתי לדלות
ממנו מידע...אמנם נתתי לו הכנה כלשהי לכך אבל לא ציפיתי בכלל
למה שיקרה....סבא נתן לי את השם הראשון....השם של סבא שלו, סבא
זילבר...שנקרא בדיוק באותו שם כמו אבא שלי....בדיוק אבל בדיוק
באותו שם.
אותן אותיות,אותה משמעות, רק שלשם של אבא שלי נתלוותה איזו
משמעות כואבת נוספת-של איש אבוד, של שם שנאבד באפילת השנאה, של
איש ועולם שלא יחזרו עוד ושלא היכרנו, של הנצחה וכאב,אהבה
וזיכרון.

בזמן שכתבתי את השם הכל כך עמוס-רגשות על הדף, סבא שלי פשוט
התחיל לבכות.אולי מתוך התרגשות וגם ניסיון לדלות עוד כמה שמות
מזיכרונות שעם השנים הלכו והתרחקו,הלכו והיתעמעמו. אף פעם,אבל
אף פעם, לא ראיתי את סבא שלי בוכה.
סבא שלי בכה ודמע,רעד וכל כך התרגש.....העיניים הכחולות
והגדולות שלו,רמז לגנים האירופאים שמסמלים על מוצאו, דמעו
בדמעות גדולות ושקופות, אדמומיות של בכי ממושך ניכרו בפניו,
ואני הייתי בהלם.
סבא בכה,ואף פעם לא ראיתי את סבא שלי בוכה. סבא רעד כל כך מרוב
התרגשות ואני רק ניסיתי לחבק אותו....אבל שנים של "לא-מדברים
על דברים כאלה" וגם איזושהי גאווה מנעו ממנו מלקבל את החיבוק
שלי עד הסוף.....סבא שלי,קיבוצניק קשוח,המזכיר משק הכי צעיר
שהיה בארץ,חלוץ,ציוני,יהודי,סוציאליסט,פולני וגבר, פשוט בכה.
הוא בכה בשקט,כמו שכל בני המשפחה שלנו בוכים..כמו שאני
בוכה...באיפוק,בשקט, רעידות קטנות שבעצם מעידות על הדמעות
הגדולות המלוחות והשקופות שעתידות להגיע עוד רגע קט,כל פעם
מחדש.
העיניים הגדולות והבהירות נעשות אדומות ומבריקות,מבהיקות
מהחיות שלהן וכבויות מהעצבות שבהן. עצבות הזיכרונות.

באותו רגע,אני חושבת,הבנתי למה בעצם חשוב לי לנסוע לפולין.
כשאני חושבת על זה עכשיו, אף אחת מההכנות שעשו לנו לפולין,ועשו
לנו מספיק, לא הכינה אותי לשבירה הכי גדולה שלי-שהבנתי שזה לא
רק עוד סיפור, שזה נוגע בי, שזה איום כואב ושזה עד כדי כך
נורא....שזה דבר כל כך קשה להבנה......כשישבתי ודיברתי עם סבא
שלי,הוא יושב על הכורסא הגדולה ודומע, אני משוכלת רגליים על
הספה לידו ובכתב יד רועד ושבור מהלם ועצבות פנימית של מי
שנולדה וחיה למציאות אחרת לגמרי, כותבת שמות בעלי משמעות רבה
כל כך,סנטמנטליות גדולה כל כך, של בעצם אנשים כמוני,אנשים
חיים,שאולי אפילו דמו לי כי לשנינו יש אותו דם,שכל המילים לא
יוכלו לתאר אותם, כי אין מי שיזכור אותם כי הם פשוט הלכו
ונמוגו,נמחקו לעד.
כשישבנו אתמול, אני,הנכדה,ארצישראלית לגמרי,שמדברת עיברית
מהרחם, וסבא שלי,איש שעשה כל כך הרבה בחיים שלו ועבר המון
ארצות,ונוצר ניגוד בינינו במבט מבחוץ-ביני,צברית שנוסעת לגלות
כדי להבין,
וסבא שלי- איש שבא מן הגלות לארץ כדי להבין,אז הבנתי למה בעצם
אני נוסעת. לא רק בשביל לייצג את המדינה שלי,שזה לא פחות
חשוב,אבל החשיבות הגדולה שלי,האישית,הפנימית,ממעמקי הרגש.
דם סמיך ממים,זו אימרה ידועה. המשפחה היא הדבר החשוב ביותר כי
הדם הזה,דבר פשוט כל כך אבל כל כך משמעותי, שבעצם אומר מי אתה
ומה אתה, מספר את סיפור חייך ללא שום עזרה.
הבנתי בעצם,שחשוב לי לנסוע בגלל סבא,כי הוא נולד שם, ואפילו
שבגיל שש הוא עזב עם הוריו לארגנטינה,ובכך ניצלה בעצם המשפחה
שלנו ובזכות זה אני כאן כותבת היום.רק בגלל החלטה אחת גורלית.
רק בגלל אותה החלטה לעזוב את כולם מאחור ולנסוע לארגנטינה,
לעולם החדש, איפה שאבא של סבא עשה עסקים והיתבסס,איפה שאין
שנאה תהומית קדומה כמו שם,איפה שאין סכין מרצחים מונפת בהיכון
כל הזמן כמו באירופה. רק אבל רק בגלל זה, אני כאן היום.
חשוב לי גם לנסוע,כדי לסגור מן מעגל-להבין ולחוש,להריח את
הריח,לרעוד מהקור הנורא הזה שחשו בו אבות-אבותי שחיו
כאן,שנולדו כאן,שמתו כאן,שקבורים כאן.
לדעת מאין באתי ולאן אני הולכת.
לזכור,ולא לשכוח. לזכור,את הדמעות.


מוקדש באהבה גדולה-גדולה גדולה לסבא שלי,סבא שימעון,הסבא
היחידי שלי שתמיד היה לי ותמיד יהיה.

30.3.2003
ישראל.