היה לו ריח של ילדות. ריח כזה של אבקת כביסה וגם מיץ פטל.
אהבתי אותו. ידעתי שהוא בא עוד לפני שראיתי אותו. תמיד היתה
נשברת איזו כוס או צלחת לפני שהוא היה נכנס. אהבתי אותו. הוא
הצחיק אותי. הוא אסף מחזיקי מפתחות. היו לו המון מחזיקים. פעם
שקלנו אותם ונראה לי שזה היה איזה 60 ק"ג. אהבתי אותו. הוא ידע
להחזיק אותי. לפעמים הוא היה נעלם אבל תמיד היה חוזר אליי.
שנאתי אותו כשהוא היה עקשן. לפעמים הוא גרם לי להרגיש כמו ילדה
קטנה. לפעמים זה היה טוב. היתה לו אמירה קבועה כזאת: "עד
החתונה זה יעבור". הוא היה משאיר אותי עם הרגשה של חמוץ בפה.
כל כך שנאתי אותו, ואהבתי אפילו יותר. פעם מישהו אמר לי שאני
מחזיקה חזק מידי, שאני צריכה להרפות ולשחרר. אהבתי אותו...
שאני צריכה לתת לו ללכת. ואהבתי אותו. אהבתי איך שהוא ליטף לי
את הפנים. ריח הפטל דיגדג לי את האף. והיה ערב קצת אפור, והיה
ברדיו שיר ישן ואני רק חיכיתי שאיזו צלחת תישבר או כוס אבל
כלום. וצחקתי מול המראה וחייכתי בכח. והלכתי לישון. וקמתי
ובדקתי שיש צלחות במזווה. ואהבתי אותו. וחזרתי לישון. וכיבסתי
את כל הבגדים שלי באבקה שלו. וכשנגמרו הבגדים מילאתי אמבטיה
ושמתי קצת אבקת כביסה. וחזרתי לישון. עד שהוא יחזור. הוא תמיד
חוזר. |