בפעם האחרונה שראיתי חדשות, עוד היו עירקים בעירק. מה קרה מאז
אני לא ממש יודעת. אולי הם עלו לארץ וגרים ברמת גן, אולי
המשימה הבאה, אחרי איראן וסוריה, היא להפציץ את המוזיאון שלהם
באור יהודה. אולי בכלל מדובר בקונספירציה של כמה מורים
להיסטוריה, גיאוגרפיה וכלכלה שעוד זוכרים איך הרסו להם את
הכייף של ההליכה ברחוב הראשי, ליד השוק, שם יכלו להביט בארמון
של המלך ולדמיין אגדות אלף לילה ולילה על נסיכות ברעלה ובכוסות
   תרעלה, ובמקום מצאו את עצמם מבצעים את ההליכה לקיסריה ועוד
כמה שירי סיירת עצובים, נתקעו באמצע הדרך בעיירת אוהלים
מקרטונים ומפח, נשלחו לקיבוץ כדי שיגידו להם כמה הם מסריחים,
שירססו אותם מגבוה עם המטוס החדש מכספי החלוקה, שיגידו להם
שאולי הם לא יהודים/דתיים/ציוניים מספיק; ואולי גם וגם.
במהלך המהפיכה התרבותית, מן הסתם, צירפו אליהם איזה שופט
בפנסיה או שניים שיש לו בן אחד בכלא על סרבנות ושני בנים בקבע
בחילות השדה ועוד אחת עם שאיפות גבוהות בפרקליטות הצבאית, שגם
מתפקדת כאם חד הורית למופת ומקבלת בלית ברירה את הגזירות
הכלכליות הניחתות עליה חדשות לבקרים.
ואולי בעצם כל העירקים שבעירק כבר נכחדו מזמן ויש כמה מודרנים
שעוד זוכרים בערגה איך היה פעם כשרדפו אחריהם בשחור-לבן. "אז",
הם יספרו לך, "היית יהודי מכובד. עבדת בקרב הערבים, אך לא
התערבבת אתם. המסים היו כבדים. מדי פעם התחוללו פרעות, מדי פעם
רצחו יהודי ברחוב". זה נראה להם רומנטי בחום דהוי ובתלבושות
אותנטיות ובריחות של פעם שבעצם תמצא גם במסעדות של היום, רק
בעברית מתובלת בנוסטלגיה כמהה-כמהה.
ואולי, בסופו של דבר, ההליכה לקיסריה היתה ארוכה ומייגעת מדי
והבורגנות קורצת והמשכיל הוא משכיל ציוני והבור הוא ציוני של
ממש, שגדל כאן, שהרשה לעצמו להכתיב, כי בשורשו של אילן היוחסין
יש ארבעה סוגים של למ"ד ושניים של רי"ש ולפי עיקרון ההתמדה,
הרי הגיע לכאן קודם וגם נשאר וסבל והכין את הקרקע לבואם של כל
אותם עירקים שהוא בכלל לא סובל. גם לו, בסך הכל, היתה השכלה
בידיים וגם הוא ידע לנגן בכינור אמיתי והוא חייב להעניש אותם
על שאינם כמותו ושהכינור שלהם מנגן קצת אחרת, שהמוסיקה אינה
תרבותית מספיק ועוד נימוקים כבדי משקל והרי גורל. "יישור קו",
הוא קרא לזה, והכריח אותם להיות לו לצלם. והעירקי? הוא כבר
מזמן שכח ועכשיו זה מזכיר לו שלא באמת רצה לשרוף את הגשרים
מאחוריו.
הוא מלח-הארץ, דמו נספג בשורשיה. הוא רק יכול להיזכר ב-"מעשי
השובבות" שעוללה לו ראשית ההתיישבות ולסלוח בעטין של השנים
החולפות. זה לא היה כל כך מזמן, כשעבר את "חבלי הקליטה" שלו
בארץ. הוא אינו מתלונן, לא מפנה את האצבע. אחרי ככלות הכל, זו
ארץ האבות ואם הם אכלו בוסר, הרי רק מתבקש כי עתידן של שיניי
בניהם תקהינה:
המסים עדיין כבדים, מתחוללות פרעות פה ושם, הם עדיין לא
מתערבבים בערבים ומדי פעם עדיין נרצח פה ושם יהודי ברחוב. כאן
הם מחויבים רגשית, אם נניח לרגע את החוק בצד, לשרת בצבא. גם
כאן זו ערגה למולדת.
כך או אחרת, לסיפור הבלתי-סיפורי הזה אין פואנטה של ממש, לא
סוף מפתיע, לא אנקדוטה מאירת עיניים. זהו מאמר מוסגר על העירקי
בחבלי הדידיטי. עכשיו יוכל כל אחד לקחת אותו, להרים גבה, לקמט
ולהשליך לסל הניירות או להשתמש באותה שבלונה מוכרת:

למרוח את המילה "עירקי" ובמלחמה הבאה, או גם בעתות שלום,לכתוב
כל שם של עם אחר בכל תקופה שהיא, להעניק לעליה שלו שם גנאי,
לעולל לו דבר-מה נורא או שניים - רצוי חברתי ובעל יסודות עלבון
מהותיים -  כדי שייחקק בהיסטוריה שלו כ-"עדה",
כי "להיות ישראלי", מסתבר, "חבל על הזמן" ו-"זה לא זה" בלי.