טרררררר - ידעתי, פשוט ידעתי שלא יעברו כאן 5 דקות לפני
שהטלפון יצלצל שוב.

"שלום".
"מי זו?"
מה מי זו? את התקשרת. מה זה השאלות המטופשות האלו? את לא זוכרת
למי התקשרת?
וזה שזיהיתי מי את, חדווה, זה לא בגלל שאת כזאת חשובה, אלא
פשוט לי יש שמיעה טובה. "זו אפרת".
"אמא יכולה לדבר?"
"היא ישנה", היא ממש לא, אבל אין סיכוי שאני אקרב אליה את
הטלפון כשאת בצד השני אפילו ממטר.
"מה שלומה?"
פשוט משהו משהו, לא יכול להיות טוב יותר, "הכל בסדר".
"תמסרי להורים שיש אצלנו ברית ביום שישי ליובל נולד בן".
מי זה יובל לעזאזל? בטח אחד הבנים העקומים שלה, צוציק בן 21
"מזל-טוב, איזה יופי".
"נורא נשמח לראות אותם, ואני נורא אשמח אם אמא תרים פעם טלפון
אלי".
מותק שלי ,אני במקומך לא הייתי מחכה לשיחה הזו בעמידה, "אני
אמסור".
"מה אצלך אפרת, יש אצלך משהו חדש?"
אוף קרצייה אחת, מה זה העסק שלך, הרי אם היה לך מי להציע היית
אומרת את זה בתחילת השיחה, מהללת את הבחור ומשפחתו, לא נותנת
לי להשחיל מילה, ומודיעה לי שמסרת כבר את הטלפון שלי. "הכל
רגיל".
טרררררר - הטלפון לידי מצלצל - תודה לאל על חסדים קטנים.
"אני חייבת לסיים, מזל טוב", טראח הורדתי  את השפופרת על כנה,
לפני שתספיק להגיד עוד משהו שיעצבן אותי יותר.

"שלום".
"מה נשמע?"
דוד שלי, אח של אמא. האדם היחיד שאני מכירה בעולם שלא משנה מתי
תתפוס אותו תמיד נשמע כאילו הרגע חזר מלוויה.
"ככה".
"היא לא מרגישה טוב?"
כאילו דהההה, ברור שהיא לא מרגישה טוב, מתי הפעם האחרונה
שהרגישה טוב?! "אתה יודע, הרגיל".
מהמהם בהסכמה.

ת נ נ נ נ נ..... הנייד שלי מתנגן לו ברקע
"עוד משהו? כי פשוט יש לי עוד שיחה".
"לא, לא, רק ד"ש".

"שלום".
"בא לך לבוא היום לסרט?"
ממש ממש לא בא לי  "נורא בא לי, אבל אני חייבת, פשוט חייבת
לסיים את הפרוייקט הזה".
"בעסה איתך".
אני מסכימה,בימים אלו, אפילו לי בעסה עם עצמי. "טוב זו אשמתך,
בעיה שלך שיש לך כאלו חברות".
"טוב אני אמשיך לחפש".
"תנסי עם חני" , ככה יהיה לי עד מחר שקט משתיהן, טופחת לעצמי
על השכם.
"אנסה, נדבר כבר".

אני באמת חייבת להריץ את הפרוייקט הזה, אחרת אתקע איתו עד
המילניום הבא. אני בוהה במסך, מנסה להיזכר איפה הייתי ולאן
הגעתי, איפה אני בכלל.

טרררררר - להשתגע, אפשר להשתגע בבית הזה.

"היי".
"היי".
זו אחותי.
"למה את נשמעת ככה?"
"איך ככה?"
"מה את כזו קרבית?"
טוב, אם אני לא אשנה את הטון, השיחה הזו לא תתקדם לשום מקום.
"מה איתה?"
"על הפנים".
"באמת?"
לא, לא באמת, סתם קטעים איתי. "לא ישנה טוב בלילה".
"מתי אתן הולכות לרופא?"
איפה שהוא בין 4 ל-7 תלוי מתי היא תקום. "ב-5".
"יש משהו שצריך לעשות?"
2 כיורים מלאים כלים, ארון כביסה מלא רק שלושת רבעי כי מכונה
אחת עוד הספקתי לדחוף בבוקר, ערימה של גיהוץ, תרופות שצריך
להוציא מבית המרקחת. "לא זה בסדר, לא צריך כלום"
"טוב, אתקשר שוב יותר מאוחר"
זה נשמע ממש כמו איום. "בסדר".

שוב כמה דקות של שקט, הספקתי אפילו לכתוב כמה שורות עד ה-

ת נ נ נ נ נ.....
"טוטו".
עולה לי חיוך על השפתיים "אהלן רחל".
רק היא קוראת לי ככה, היא טוענת שככה קראתי למוצץ שלי כשהייתי
קטנה, אני כמובן מכחישה, אבל כבר מזמן הפנמתי בשבילה אני טוטו
לתמיד, רק שאם מישהו יום אחד ישמע את זה אני אמות מבושה.
"איפה אני תופסת אותך חמודה? את בבית בשעה הקרובה? הכנתי לאמא
מרק, אני מקפיצה לה"
את פשוט מותק, "כן, אני מחכה לך".
"נשיקות לאמא".

מכבה את המחשב, במילא אני לא מתקדמת היום לשום מקום, אבל לפני
זה כותבת שוב מייל מתרפס למתרגל, כבר 3 פעמים ביקשתי דחייה,
בטח גם הפעם אקבל.

יורדת למטבח הספקתי לשטוף 3 צלחות.

טרררררר

"היי".
"היי".
זו דודה שלי, אחות של אמא, וזו הולכת להיות שיחה מ ע י ק ה.
מתיישבת, אין לי עצבים לנהל את השיחה הזו בעמידה.
"מה איתה?"
"רע".
"איך היא מרגישה?"
"רע".
"מה זה רע? יותר בחילות או יותר כאבים?"
שתהיה לי בריאה, מאיפה היא מביאה את השאלות האלו "יותר
משניהם".
"ואיך זה ביחס לאתמול, יותר טוב או פחות טוב?"
אלוקים שבשמיים תן לי כוחות "רע".
"זה כאב ממוקד או נקודתי?"
האשה הזו פשוט הורגת אותי, אני פשוט לא יכולה להתאפק "מה ההבדל
בין ממוקד לנקודתי?"
"נו את יודעת כאב ממוקד כזה, או נקודתי כזה?"
אההה, בטח, עכשו הבנתי "כואב לה הכל".
"אוהההה" נאנחת בצד השני.
אני מחייכת, אנחה זה אומר שכבר יותר מחצי שיחה עברה, יש לי
סיכוי לצלוח גם את השיחה הזו שפויה.
"אכלה משהו?"
הלוואי "רק שתתה".
"אוהההה" אנחה שניה, מצוין, זה לקראת הסוף.
"טוב, אולי אקפוץ בערב".
זה מה שחסר לי, אני חייבת להעלם לאן שהוא "יופי, אז נדבר כבר
בערב".

המטבח נקי, עליתי לטפל בכביסה.

טרררררר

"שלום".
שלום", מי זו? אני לא מזהה הפעם.
"זו רבקה'לה, מהעבודה של אמא".
"אהה, שלום לך".
"מה שלום אמא? את יודעת אנחנו כולנו נורא נורא דואגים לה?"
בטח שאני יודעת, ואם אני לפעמים שוכחת לאיזה שעתיים מיד אתם
מתקשרים להזכיר.
"היא התחילה השבוע את הטיפול החדש, נכון?"
"נכון"
"נו ו...?"
"ומה?"
"יש כבר תוצאות?"
בוודאי איזו שאלה, שבוע הבא היא נוסעת לאולימפידה. "זה קצת
מוקדם"
"אני מתכוונת רואים כבר שינוי לטובה?"
את בטח מהאנשים הטיפשים האלו שנותנים לילדים שלהם אנטיביוטיקה
כשיש להם שפעת. "לא"
"כולנו מתפללים"
אני שותקת, על זה קשה לי לענות.
"תמסרי לה שרבקה'לה מהעבודה התקשרה"

אבא נכנס בדלת - "אני לא מבין כמה את מדברת בטלפון, כל היום
תפוס פה, אז מה עם אמא?"