"זה הכול? זה לא עד כדי כך נורא."
איך שנאתי שהוא היה אומר את זה. תמיד באותו טון, תמיד את אותו
משפט. הוא לא היה איש שיחה מהולל, אבל הוא יכול היה לפחות
לרענן את מלאי המשפטים שלו מדי פעם, ויאמר לזכותו שבניגוד לשאר
האנשים שהכרתי, הוא ידע להקשיב, אבל האמת היא שהפעם זה באמת
היה נורא. זה לא היה דומה לשום דבר אחר שקרה לי אי פעם.

אני לא אשכח את היום הזה בחיים. זה היה יום ראשון אחר-הצהריים
וכל שכבת י"ב של תיכון מקיף חרובים נפגשו במגרש הספורט של
ביה"ס. זה לא היה כל-כך מגרש למען האמת, אבל ככה קראו לו. הוא
היה דומה יותר למשטח אספלט שנהוג לראות במתנ"סי נוער דלי תקציב
בטול-כרם. איך שלא יהיה, כולנו היינו צריכים להתאסף בו ב-16:00
בדיוק. אחרי שכולם דייקו והגיעו בדיוק בזמן, התחלנו את החזרה
הגנרלית בשעה 16:45. לא כולם השתתפו בטקס באופן פעיל, אבל
המנהל ביקש שכולנו נבוא. הוא ביקש נורא יפה, אז לא יכולנו
לסרב.
"אחר הצהריים טובים לכל שכבת י"ב" הכריז המנהל מעל בימת הטקס.
כולנו היו עייפים ותשושים, אבל זה לא הפריע לו לנסות ולהצחיק
אותנו, ללא הצלחה כמובן. מורים הם אף פעם לא מצחיקים. רק את
עצמם. המנהל לא ויתר, והוא ניסה להצחיק אותנו בבדיחות בוידעם
מתקופת הפלמ"ח. זה היה כ"כ מצחיק, שאחרי כל פאנץ'-ליין השתררה
דממת אלחוט, והקול היחיד שנשמע ברקע היה מכוניות שנסעו בכביש
ליד ביה"ס, או ציוץ ציפורים עליזות. לבסוף הוא ויתר וירד
מהבמה. החזרה היתה כ"כ עלובה, שאני אחסוך אותה מכם, מלבד דבר
אחד שהיה שווה את הכול- ריקוד הזוגות שנעל את הטקס. אני רקדתי
עם יובל. יובל זאת הילדה שאני אוהב מכיתה י'. מהרגע שהיא ביקשה
ביס מהסנדביץ' אבוקדו שלי ידעתי שזו אהבת אמת. היא וחבר שלה
נפרדו בערך שבוע לפני שהתחילו החזרות לטקס, ולמזלי יצא ככה
שאני והיא נרקוד יחד.שאלתי אותה פעם תוך כדי ריקוד למה היא
ותומר נפרדו, אבל היא ביקשה בתוקף שאני לא אזכיר את זה יותר.
אז לא הזכרתי. בד"כ אני שונא לרקוד, אבל איתה זה היה שונה.
הייתי עושה הכול בשבילה. אפילו צוחק מבדיחות של ננסי ברנדס,
בחיי. בחזרות הראשונות הייתי טועה בכוונה כדי שהריקוד יתחיל
מחדש, אבל עם הזמן זה נעשה שקוף במידה מסויימת, אז הפסקתי עם
זה.

"...Forever" ניגנה מערכת הסטריאו את סיום השיר בטונים צורמים,
והריקוד הסתיים. ואיך שהוא נגמר, הייתה לי הארה. אמרתי לעצמי
שאני חייב להזמין את יובל לצאת איתי, ושזה חייב לקרות עוד
היום. שימות העולם. כולם החלו להתפזר לכיוון בתיהם עם סיום
החזרה, חוץ מיובל ועוד קבוצת בנות קטנה שהחליפו את שמלות
הריקוד ללבוש יותר פרקטי. עד היום אין לי מושג למה, אבל ניגשתי
אליה ופשוט שאלתי אותה אם בא לה לעשות איתי משהו היום. לפני
שהיא הספיקה לענות, החלו לרוץ במוחי תשובות פוטנציאליות שהיא
עלולה להשיב, כולן שליליות. "כן, זה יהיה נחמד" היא אמרה.
נדרשו לי מספר רגעים להתעשת כדי להבין שהיא דיברה אלי, וקבענו
שנלך לסרט עוד באותו יום. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר, אמרתי
לה תודה מחוייכת, ורצתי הביתה להסתדר. כל-כך התרגשתי ושמחתי,
שהסתדרתי במהירות שהייתה מביישת אפילו את סופרמן, ויצאתי לדרך
לאסוף את יובל מהבית. ידעתי איפה היא גרה כי תמיד הייתי רואה
אותה הולכת הביתה אחרי ביה"ס.

מרחוק כבר ראיתי אותה מחכה לי למטה. עם כל צעד הנשימה שלי
נעשתה יותר ויותר כבדה, הלב שלי הלם יותר ויותר בחוזקה וחשבתי
מה תהיה המילה הראשונה שאני אגיד לה שאני אפגוש אותה. לבסוף
הגעתי ונעמדתי לידה. "אבוקדו" אמרתי בקושי, בעודי מתנשף
בכבדות. "מה?" היא שאלה בפליאה. זאת בהחלט הייתה מילת פתיחה
רעה, אבל בנבכי ליבי קיוויתי שהיא תזכור את הסנדביץ' מכיתה י'.
הסתבר שהיא לא זכרה. "שום דבר" אמרתי, והשפלתי את מבטי לרצפה.
"אני מקווה שיהיו כרטיסים" היא אמרה, והתחלנו ללכת לכיוון
הקולנוע.
כשהגענו אחרי הליכה קצרה יובל אמרה שהיא צריכה ללכת רגע
לשירותים להסתדר. בנות, אתם יודעים. סיכמנו שאני בינתיים אעמוד
בתור ואקנה כרטיסים. זה היה יום ראשון, לכן התור הכיל 4 אנשים
לכל היותר, וכשהיא יצאה מהשירותים כבר היו בידיי זוג כרטיסים
לסרט שהיא בחרה, "זוג משמיים". כמה סימבולי, חשבתי לעצמי.
בכניסה לאולם הצעתי לה פופקורן ושתיה, אך היא סירבה בחיוך,
הכניסה בעדינות יד לפה, ואמרה שהיא מצטערת אבל היא צריכה ללכת
שוב לשירותים. ללא שאלות מיותרות חיכיתי לה, וכשהיא חזרה
נכנסנו יחד לאולם. כל החצי הראשון של הסרט גיששתי בזהירות את
כף ידי לכיוון כף ידה של יובל, אך כשלבסוף הצלחתי נדלקו
האורות, מסך הקולנוע הראה "הפסקה", ונאלצתי לסגת. כחצי שעה
לאחר תחילת חציו השני של הסרט כפות ידינו שלי ושל יובל היו
שלובות זו בזו בטבעיות גמורה. הסרט היה גרוע, ולכל אורכו הבטתי
ביובל וחשתי בר מזל על כך שמכל האנשים בעולם אני הוא זה שמבלה
איתה את הערב.
הכתוביות החלו לעלות, ושמונה האנשים שהיו באולם החלו לשים
פעמיהם לכיוון דלת היציאה. כשיצאנו מהאולם יובל שוב התנצלה
ואמרה שהיא הולכת רגע לשירותים. היא בטח אכלה משהו מקולקל,
חשבתי לעצמי. הפעם היא חזרה מהר והחלטנו ללכת לשבת בגינה
הציבורית שליד בית הקולנוע. היה קר, והצעתי לה את המעיל שלי,
אך היא סירבה בטענה שלא קר לה. הייתי מאמין לה, אלמלא ראיתי את
הפיטמות שלה שבצבצו מבעד לג'קט הקורדרוי הלבן שלה. למזלי הגן
הציבורי היה ריק, והיו בו רק חתולי רחוב שייללו ללא הפסקה.
כמעט ולא החלפנו מילה עד לרגע בו התיישבנו, ולאחר מספר רגעים
של שתיקה התחלנו לדבר. פשוט ישבנו שם ודיברנו במשך שעתיים, עד
שפתאום, מאמצע שום מקום, התנשקנו. פשוט ככה, ללא כל התראה
מוקדמת. ואלוהים, הרגשתי כ"כ טוב. הרגשתי איך הנפש שלי עוזבת
את הגוף שלי ולאט לאט עולה לשמיים. בזמן שהתנשקנו פקחתי עין
אחת כדי שאני אוכל לראות את יובל מתנשקת איתי. הסתכלתי עליה
איך שהיא עוצמת את העיניים שלה, וניסיתי לחשוב על מה היא חושבת
באותם רגעים ומה בדיוק היא מרגישה. מזל שלא אכלתי פופקורן. זה
מה שאני חשבתי. אני לא יודע כמה זמן התנשקנו, אבל זה היה הזמן
הטוב ביותר שהיה לי בחיים. ככה חשבתי אז בכול אופן. לאט לאט
הפסקנו להתנשק. הלשון שלי, שרק לאחר מאבקי כוח קשים נכנסה לפה
של יובל, החלה לצאת משם לאט לאט, השפתיים שלנו התנתקו אחת
מהשניה, ופשוט ישבנו שם והסתכלנו אחד על השני במבטים מושפלים
ונבוכים, עד שלפתע קרה המשהו הנורא. יובל כחכחה קלות בגרונה,
ועוד לפני שהספקתי לשאול אם הכול בסדר היא התעטשה, והשיניים
עפו לה מהפה. ממש ככה. ליובל חרצית, הילדה בה הייתי מאוהב במשך
שלוש שנים תמימות, היו שיניים תותבות. זה חלום רע. חשוך כאן.
אני בלי משקפיים. שמישהו יעיר אותי בבקשה. מסע השכנועים העצמי
שלי נמשך בדיוק 10 שניות, עד שראיתי אותן על החול. יובל החלה
לבכות, אמרה שהיא חייבת ללכת, הרימה את השיניים מהחול, ורצה
לכיוון ביתה אחוזת אמוק. ולפתע החלו לרוץ לי תמונות בראש.
ראיתי את יובל של כיתה י', זאת שביקשה ממני ביס מהסנדביץ',
וראיתי את יובל מכיתה י"א זאת שישבה שולחן מולי בכיתה, וראיתי
את יובל מכיתה י"ב, זאת שרקדתי איתה, יצאתי איתה לסרט, ונישקתי
אותה. ואיך שהתמונות רצו, אני הרגשתי בחילה. היא פשוט הייתה
מושלמת מדי כדי להיות אמיתית. והכול היה אצלה אמיתי, חוץ
מהשיניים. הייתי כ"כ מתוסכל. החלום המתוק שלי התנפץ בשניה אחת
של עיטוש אל מול עיניי. הכול החל להתבהר לפתע: ההליכות התכופות
לשירותים, תחיבת האצבעות לפה. הכל היה כדי לסדר את השיניים.
הבחילה רק הלכה וגברה והזעתי כמו אחרי שיעור התעמלות. הרגשתי
כאילו נישקתי את סבתא שלי, והייתי מדוכדך מכדי ללכת הביתה.
אחרי שהקאתי את נשמתי אני חושב שנרדמתי על הספסל בגינה,
וכשהתעוררתי היה כבר 4 לפנות בוקר. קיוויתי שהכול היה חלום רע,
אבל ריח הבושם של יובל שנדבק לבגדיי וריח הקיא שסרב להתייבש
אושש את האמת הנוראה.
חזרתי הביתה ב-5 לפנות בוקר המום, עייף ומסרב להאמין.

לטקס סוף השנה לא הגעתי, בטענה שיש לי כיווץ בתוספתן.
לקחו לי כמה חודשים להבין שכל המקרה הזה של ההתעטשות היה בסופו
של דבר בעצם לטובה. מוטב היה לגלות את זה אז מאשר לחיות עם
תחושת ההחמצה והמחשבה של מה היה קורה אם לא הייתי מזמין אותה
לסרט באותו ערב, והייתי נשאר עם האשליה שהיא מושלמת.

"יום אחד זה יקרה גם לך יוסי, ואז תיווכח שזה נורא. נורא מאוד
אפילו."
יוסי הנהן בחוסר עניין, גירד במצח, ואמר שוב: "זה לא עד כדי כך
נורא." לקחתי שלוק אחרון מהקולה, ואנחנו פשוט המשכנו לשבת שם
ולהתרפק בחיוך על ימי ביה"ס שחלפו להם מזמן.