ישבתי במטבח של סוזן, שותה קפה ומזכיר לה לאכול מהצלחת שלפניה
מדי פעם. טוב, אפשר לומר שמכריח תהיה מילה טובה יותר ממזכיר.
הפעמים היחידות שבהן היא הפסיקה לספר לי על המאפיינים של
פונקציות מודולריות היו כשהיא עצרה לרגע כדי לרשום מחשבה
פתאומית לפני שתיעלם.
סוזן הייתה פרופסור מפוזר קלאסית. היא תמיד נשאה איתה עיפרון
ונייר, למקרה שהפיתרון למשוואת הכדורים של קפלר יעוף דרך מוחה
באמצע האוכל (בתקווה שהיא תצליח לקרוא את מה שכתבה - היה לה
כתב היד הגרוע ביותר שראיתי מימי).
"..יצא לי להסתכל על מאמר מעניין לא מזמן - המאפיינים היחודיים
של המספר שש. קודם כל, זה מספר מושלם - סכום מחלקיו שווה לו
עצמו, אתה יודע, המחלקים שלו הם 1,3,2, והסכום שלהם שווה
לשש--"
"אני יודע", קטעתי אותה, "זה שאני פיזיקאי לא אומר שאני בור
ועם הארץ".
"זה מה שאתה חושב", השיבה לי בהתנשאות מתמטיקאית אופיינית.
"בכל אופן, שים לב באיזו תכיפות אתה נתקל בו בחיי היום יום.
בשנה יש 365 ימים - רק יום אחד פחות מדי, ובשנה מעוברת זה
מסתדר. שישה צדדים לפתית שלג, שלושים ימים להקפה של הירח סביב
כדור הארץ, 360 מעלות, שישים דקות בשעה.."
"שעות ומעלות הן רק יחידות מידה. המצאה של המין האנושי".
"אל תהיה כזה קטנוני". היא הפריכה את טענותי בהינף יד.
"בכל אופן, זה לא כזה מספר מעניין. חמש ועשר הרבה יותר
שימושיים".
"רק כי מערכת החשיבה שלנו מסודרת עליהם. נראה מה היית חושב על
הכפלה בעשר אם היו לך שש אצבעות בכל יד".
משכתי בכתפי והעברתי נושא. "אז על מה את עובדת עכשיו?"
עיניה נדלקו. היא תמיד שמחה לספר לי על המחקר שלה, וללעוג לי
כשלא הבנתי חצי מהמונחים.
היא לקחה אותי לחדר העבודה שלה, והזהירה אותי לא לדרוך על
הדפים. היא לא הייתה צריכה להגיד: בתור מישהו שחדר העבודה שלו
נראה כמו אתר פסולת גרעינית, ידעתי מה טביעת רגל במקום הלא
נכון יכולה לעשות לחישובים שלך.
היא נברה בערמות הניירת שעל שולחנה, שנראה יותר דומה לתל מאשר
לשולחן, ושלפה כמה ניירות מכוסים בקשקושים. זה לא היה יוצא
דופן.
מה שהיה יוצא דופן הייתה העובדה שיכולתי להבין אותם.
לא הבנתי מה כל אחד מהם אמר, אבל הבנתי את המשמעות הכללית.
למעשה, זה היה עוד יותר מוזר: בלתי אפשרי למדי להבין מתמטיקה
כשאתה לא מבין כל אחת ואחת מהמשוואות.
המשוואות נראו כמו משוואות אליפטיות - משוואות שאפשר ליישם
לתנועה של גופים באליפסה, כמו כוכבי לכת. עבדתי על דברים דומים
בעצמי. אבל זה לא הסביר את המשמעות הברורה לחלוטין שלהם.
הסתכלתי על סוזן. היא חייכה בניצחון.
"מה הדברים האלה אמורים להיות?" שאלתי אותה, מקווה שקולי לא
ירעד.
"טוב.. אם תחשוב על פיזיקה בתור מפה ליקום, ועל מתמטיקה בתור
מקרא - המפה, אתה יכול לקרוא לאלה תצלום אוויר".
זו הייתה אנלוגיה מדויקת למדי. המשוואות בבירור דיברו על
התנועה בתוך מערכת כוכבים.. מלבד זה שנראה לי הן התאימו לכל
מערכת שהתקיימה ותתקיים אי פעם. זו לא הייתה משוואה, זו הייתה
נוסחה. וכאשר הסתכלתי מקרוב, ראיתי שהיא לא בהכרח דיברה על
מערכות כוכבים: המשוואות יכלו באותה מידה לתאר גלקסיות או
אלקטרונים.
סוזן הייתה שקועה ב.. טוב.. נקרא לזה שיפור אחת המשוואות, בגלל
שאין לי מושג מה היא עשתה. המשוואה שעליה עבדה נעשתה פשוטה
יותר, נקייה, ומובנת אפילו יותר. יכולתי כמעט לראות את סיבובן
האיטי של הפלנטות, את מסלולן הבלתי נמנע של הגלקסיות.
זה היה יפהפה.
הצלחתי לשכנע את סוזן שתיתן לי עותקים של הדפים שעליהם עבדה.
נשאתי את הדפים הביתה ותכננתי להתחיל לעבוד עליהם מיד כשהדלת
לחדר עבודתי נפתחה. מרי עמדה שם.  
מרי ואני התחתנו לפני שלוש שנים בערך, ומאז הפעמים היחידות
שהתחרטתי על כך היו כשאמא שלה באה לביקור. היא אחת הנשים
היחידות שאני מכיר שמוכנות לחיות עם מישהו שמעדיף לבלות את
הלילה עם מחשבון מאשר איתה (דבר אשר, כפי שאני מוכרח לציין,
כמעט לא קורה יותר מפעם בחודש).
"איפה היית?" שאלה.
"ביקרתי אצל סוזן. היא נתנה לי קצת חומר מעניין למחשבה".
והייתי רוצה לחשוב לבד עכשיו, הוספתי בפרטיות ראשי.
"כמה חבל שאין לך זמן. יש לך בעוד שבוע ועידת הישגיות בפקולטה,
זוכר? אתה צריך לארגן את תוכנית המחקר שלך לחודשיים הבאים".
נאנחתי. למרות שהביורוקרטיה אצלנו הייתה בגבולות הסבירות בדרך
כלל, הייתה לה נטייה להתפרץ ברגעים הבלתי צפויים ביותר, כמו
פצעי בגרות.
אתם מנחשים שאת הלילה הזה כבר לא ביליתי עם התוכניות של סוזן.

לאחר שנגמרה הוועדה סוף סוף, החלטתי לבקר את סוזן ולראות מה
השיגה בעבודה עם המשוואות האליפטיות שלה. טלפנתי מראש כדי
לוודא שהיא תתעורר לפני שאגיע. לסוזן לא היה שום מושג של לוח
זמנים, והיא הלכה לישון כשהייתה עייפה, אם זה היה בשמונה בערב
או בשמונה בבוקר.
אחרי בערך עשרים צילצולים, היא ענתה.
"נו? מה יש?" שאלה אותי בקוצר רוח.
"היי.." מלמלתי לשפורפרת.
"אה, זה אתה", וקולה קיבל גוון קל של התלהבות. "אתה זוכר את
המשוואות שהראיתי לך בפעם שעברה? הגעתי איתן למשהו. אתה חייב
לבוא לראות". אמרה וניתקה.
מה יכולתי לעשות? עליתי למכונית ונסעתי.
אחרי שעתיים בערך של נהיגה, הגעתי לביתה של סוזן. סוזן גרה
באמצע אחת מהפרברים האלה שמעמידים פנים שהם עיירות. מקום נחמד
ושקט, גם אם מרוחק להחריד. סוזן תמיד צחקה עלי בגלל התלות שלי
במחשבי האוניברסיטה ובמכשירים האחרים, ונהגה להשוויץ שהיא לא
משתמשת אפילו במחשבון. חוכמה גדולה, כשאת מסוגלת לחשב משוואות
מהמעלה השלישית בראש.
לא טרחתי לדפוק בדלת ונכנסתי ישר פנימה. סוזן אף פעם לא זכרה
לנעול את הדלת. הלכתי אל חדר עבודתה.
היא רכנה מעל שולחנה, שהיה ריק מדפים עכשיו. כולם היו על הרצפה
חוץ מאחד, שעליו עבדה.
"מה זה?" שאלתי והצצתי מעבר לכתפה.
היא הסתירה את הדף. "חכה שאגמור עם זה. אני רוצה שזאת תהיה
הפתעה".
משכתי בכתפי. "אז את מוכנה להסביר מה קורה?"
היא חייכה במסתוריות וגררה אותי לכיוון המטבח.

לאחר ששנינו ישבנו ליד השולחן עם משהו לאכול, סוזן התחילה
לדבר.
"אתה יודע, ההערה שלך על השימוש שלנו בבסיס עשר אתמול גרמה לי
לחשוב.
המספר חמש כמעט לא מופיע בטבע. עשר עוד פחות. המספר שש, לעומת
זאת, מופיע לעיתים די קרובות - הזכרתי את זה קודם. ואתה אמרת
שאנחנו קבענו את אורכה של השעה ואת המעלות. אם כן, למה לא
השתמשנו בבסיס עשר? הרבה יותר קל לחשוב ככה.
"הסיבה המקובלת היא שהחכמים הבבלים העתיקים, אלה שקבעו את
המידות שבהן אנחנו משתמשים, יחסו למספר הזה משמעות מיסטית. יש
לו הרבה תכונות מתמטיות מענינות - הוא הכפולה של שני המספרים
הראשוניים הראשונים, לדוגמה. אבל איכשהוא, זה לא נראה לי
הגיוני לגמרי.
"בערך חצי שעה אחרי שהלכת, נתקעתי עם המשוואות. פשוט לא ידעתי
מאיפה להמשיך. אז הסתובבתי בבית וניסיתי לקבל השראה".  
היא עצרה לרגע, לוגמת מכוס המים שלה.
"בערך באותו זמן, נתקלתי פתאום במאמר ישן על האנטרופיה שכתבתי
לפני המון זמן. זה היה ממש בהתחלה של הקריירה שלי. רציתי ללמוד
פיזיקה אז. נזכרתי בשאלות שהיו לי כשהייתי צעירה: איך, בניגוד
לכל הכללים האפשריים, החיים נוצרו? למה? מאיפה באה מודעות?
"באותו הזמן, הייתה לי מין אמונה מעורפלת שקיימת מודעות חובקת
כל בגלקסיה - לא אלוהים, סתם משהו שמחזיק את הכבידה וגורם לזמן
לזרום. וחשבתי שהמודעות הזו יודעת את כל התשובות. חשבתי שיכול
להיות שרסיס אחד מהמודעות הזאת הלך לאיבוד, התגלם בחומר והפך
לחיים. ומשהו, משהו בסיסי כמו בשרו ועצמותיו עוצר אותו מלחזור
למודעות הכוללת.
"וחשבתי, גם אם הבשר עוצר אותך מלהגשים את מה שאתה, יתכן
שעדיין יהיו סימנים. זיכרונות. תחושה מעורפלת שאתה יודע מה
צריך לעשות. ככה הרגשתי כשדיברת על בסיס שש.
"חזרתי לחדר העבודה, והעברתי את החלק מהמשוואה שעבדתי עליו
לבסיס שש. זה לא יכול היה להיות ברור יותר. זה היה תמצית
הפשטות, וזה מיצה הכל. נשארו לי רק עוד כמה פרטים קטנים ואני
אגמור. חכה לי כמה דקות ואגמור את זה".
והיא החליקה מהכסא ופנתה לצאת.
"היי, חכי!" קראתי לעברה. "אני יכול לעזור?"
היא טלטלה את ראשה במרץ. "אני רוצה להראות לך את התוצאה הסופית
בתור הפתעה. חכה ואני אחזור בעוד רגע".
היא יצאה.
לאחר רבע שעה, שמעתי צרחות מכיוון חדר העבודה.

עד שהגעתי, היה מאוחר מדי. היא שכבה על המיטה, חסרת חיים. לא
היה עליה סימן של פגיעה, חוץ מהאימה המוחלטת על פניה.
בדקתי את הדופק שלה. לא הרגשתי דבר. היא לא נשמה.
עד שהאמבולנס הגיע העסקתי את עצמי בחיטוט החדר העבודה שלה,
מחפש את הדף שעליו עבדה, מנסה להבין מה קרה לה.
היה דף אחד ליד גופתה. הוא היה ריק להוציא סימן "שווה" גדול
באמצע.
בצורה לא הגיונית, הרגשתי איך דווקא הסימן הזה מכעיס אותי. מה
שווה? איך יכול להיות שמשהו ישתווה? היא מתה! היא מתה!! כלום
לא שווה לכלום!
למה שהיא תמות? מה קרה לה? מה יכול להיות כל כך נורא במשוואה,
שהוא עלול להרוג אותך?
חיוך מריר עלה על פני. אם סוזן צדקה, היה דבר שיכל להרוג אותה,
ושהייתה לו סיבה.
רסיס המודעות לא הלך לאיבוד. הוא הושלך לאבדון.
הם לא רצו אותנו, מאיזושהיא סיבה, הם רצו להיפטר מאיתנו. אז הם
כבלו אותנו בגוף, גוף שמסוגל למוות ושכחה, וכדי לוודא שלעולם
לא נחרוג מכלאנו, הם הטילו בנו מום. הם לא יכלו להסיר את
מוחנו, לא לתמיד, אז הם הסירו אצבע אחת, רק אחת, כדי שלעולם לא
נוכל לחשוב כמוהם יותר. ההבדל הקטן בין חמש לשש.

התחלתי לעבוד על המשוואה מיד לאחר שחזרתי הביתה. המעבר לבסיס
שש הקשה עלי, אבל המשכתי במשימה בחריצות קודרת. משהו הרג את
סוזן, ואני הולך למצוא אותו.
לאחר כמה שבועות, סוף סוף ראיתי את סוף התהליך באופק. המשוואה
הצטמצמה עד כדי כך שתלמיד תיכון היה מבין אותה, גם ללא היכולת
שהייתה לה לחדור למוחו של הרואה אותה.
את השלב האחרון השארתי ליום שבו הייתי לבדי בבית. לא יכולתי
להרשות שיפריעו לי.
בסופו של דבר, הצמצום נשלם. המשוואה הייתה ברורה. ולראשונה מאז
שהייתי בתיכון, שמתי לב אל יופיו של היקום.
ספרות אש מסתחררות במרחבים, בסדר ובדיוק אינסופי..
כל אטום קטן וכל גלקסיה רוקדים, כולם לאותו קצב..
כולם לאותו גורל.
ובאותה צלילות שבה ראיתי את יופיו של היקום, ראיתי את סופו. את
השחיקה הזעירה, את אי היציבות במסלולים, את דעיכת האנרגיה.. עד
שהיקום יישאר עירום, ריק, מת.
רציתי להצטנף בעצמי ולבכות, אבל לא יכולתי. הדמעות לא היו שלי
יותר. ניערתי מעלי את כלא הבשר שלי.
ונזכרתי. נזכרתי ברצון החזק כל כך, האיום, להימלט מהגורל. לתת
אנרגיה ליקום. לשכוח.
לחיות.
גופי, שכבר לא היה שלי, בכה בשבילי ברגעים האחרונים לפני שרסיס
המודעות שהיה אני נקרע ממנו.

לאחר תקופת האבל, מרי חזרה לחדר העבודה של בעלה. היא חשבה
לתרום את רשימותיו לאוניברסיטה שבה עבד, בתקווה שיוכלו לחלץ
מהם משהו לגבי הדבר שעליו עבד לפני שמת.
היא לא מצאה הרבה. בין הדפים היא מצאה אחד, שעליו שורטט סימן
"שווה". בלי שום משוואה, רק סימן "שווה" גדול ושחור.
לכמה רגעים, היא תמהה על משמעותו.
לאחר מכן, השליכה את הנייר לפח והמשיכה הלאה.