בשבילך, אהובתי ... תפקחי את עינייך היפות ותראי מעבר לחושך
והדממה ...

לפעמים, זה קורה, כשאני יושב שם על הכורסה הזולה שהיא קנתה
בשוק בשביל מחיר מופרז, ובוחן כל תנועה ותנועה שלה.
זה לא שזה כל כך קשה לבחון אותה, אין לה סודות נסתרים ומניעים
סודיים, אין לה שריון ברזל ומעטפת מזוייפת של חיים אחרים. היא
פשוט מה שהיא. היא מה שהיא רוצה להיות.

היא מחייכת אליי. היא תמיד מחייכת אליי כשאני יושב שם, היא
יודעת מה אני עושה - ובכל זאת היא טורחת לשאול כל פעם מחדש,
וכל פעם מחדש מתאכזבת מתגובתי.
לטענתה, אין לי צורך לחקור אותה, היא מוכנה לספר לי הכל - אם
אני מוכן לשבת ולהקשיב.
אבל אני מעדיף להשאיר אותה ככה, יושבת על כסא המטבח פותרת את
התשבצים שלה, שהיא לא יודעת בהם כלום ותמיד הם נשארים חצי
ריקים. לא, לא כמוה. היא דווקא לא ריקה בכלל.

בימי שבת, שבהם אני יושב על הכורסה הצהובה, היא רוכנת אליי
ומלטפת את שערי. היא תמיד מלטפת לי את השיער, היא מפחדת עליו.
היא מפחדת שמשהו יעלם.
לפעמים, היא מבקשת ממני לא להשתנות. אולי בוכה, אולי צוחקת -
היא בעצמה לא בטוחה בדבריה. ולפעמים היא פשוט הולכת, בלי
להסביר את עצמה.

זה קורה, כשהיא חושבת ואני לא, על כל הדברים שעושים אותה אותה
ואותי אותי. היא חושבת שחייה נפלאים, אין לה תלונות, היא אפילו
לא בוכה כי היא יודעת שאני לא יכול לנחם אותה.
היא חייה בהווה, עם תסביכים של העבר ופתרונות של העתיד, משלבת
את ידי בשלה ומדמה לעצמה אושר רגעי.

היא שלמה במציאות המזוייפת שהיא יצרה לעצמה, היא לא מודעת לכך
שהכל מתפוגג לו לאיטו, כמו מדורה הדועכת עם עלות השחר, כך גם
היא, כך גם עולמה. אמיתי ככל שאר הדברים שסובבים אותה, מתעקשת
להתעלם מאנשים שבאמת מנסים לעשות לה טוב. בטוחה שיודעת הכל,
כשבעצם מתגאה בחוסר ידיעתה.

אני לא שלם במציאות שלנו. אני שלם עם עצמי, עם הישגיי האישיים,
חוץ ממנה. דמיונה הרחב וארץ חלומותיה אינם מספיקים לי. אינם
מספיקים לנו. אני מנסה לקום וללכת, אך הדלת סגורה, וכך גם
היא.

אם הייתי יודע שתבכה, אם הייתי יודע שתדע שהלכתי, הייתי הולך.

בחום הבוקר של אוגוסט, אנחנו יושבים עם כוסות קפה, אני לא יודע
מה להגיד, והיא, היא נשארת בשלה.


2.5.03