הקדמה:
לשרון רבין-רמון, חברתי היקרה, לו יכולתי לכתוב לך  "שלא תדעי
צער" הייתי רושמת, אבל כנראה שזה כבר מאוחר מידיי
הצער הספיק כבר לדפוק אצלך בדלת ולגבות את אילי שלך, הנפלא,
החכם, הרגיש שנהרג ב23.2.03 כשלושה חודשים אחרי יום נישואיכם


אמרת לי להפסיק להיות "כזאתי"
איך כזאתי, שאלתי
כזאתי, כזאתי, ענית
ואני רק הבטתי כאילו שהבנתי

את שתקת
ולכן גם אני שתקתי
לא רציתי להכביד במילים

בחלוף מספר דקות אמרתי "יהיה טוב, את יודעת"
למי? מתי? צחקת
באמת שלא מצאתי תשובה לשאלה הזו
גם לא שאלה אחרת שיכלה להיות תשובה הולמת לשאלה
פשוט לא מצאתי

שוב אמרת לי להפסיק להיות "כזאתי"
הפעם כבר התחלתי להיות מוטרדת
אבל את חייכת ואמרת שהיום, זה לא זמן מתאים להיות ריאלית
שגם את היית "כזאתי" עד שאיל מת

מרגע שמישהו מת לך, אתה שוכח את כל מה שאתה יודע, הידיעה
מתחלפת בכאב פיזי
אלוהים מתגמד (אפילו שמקודם הוא בכלל לא היה קיים בלקסיקון)
פתאום יש חוקים אחרים
אז תפסיקי להיות כזאתי" אמרת
והפעם היה תורי לחייך