אני יושבת כאן, מבחוץ.
מחוץ למעגל החיים המתנהל כרגיל.
הבוקר סגרירי ואפור,
כאילו זו דרכו של האל לשלוח לי הוראה:
"היום, את מחוץ להצגה".
השחקנים, עומדים במקומם כראוי,
ההצגה החלה כבר מזמן.
"היי, עצרו את ההצגה!"
אתם לא רואים? אתם לא שמים לב שאני לא כאן?



נשמע נורא פילוסופי ועמוק (או שלא?)
איזה דרמטיות, תשמעו, גיל ההתבגרות.... סה"כ לא הכניסו אותי
לשיעור לשון כי איחרתי לשיעור (כמו תמיד) שעת אפס, מה אני
יכולה לעשות?? רק מראה לכם כמה חיים אפשר להכניס לכל מצב מת
בחיים. (הבנתם...?)