22/10/2003
התאריך נשמע כל כך כל כך סתמי.
הייתי רוצה מאוד שהוא יהיה סתמי.
זה בדיוק ה"חצי-יומולדת שלך", את יודעת?
כמה אירוני
אבל את בטח לא האמנת בשטויות כאלה, "חצי-יומולדת".
אבל זה גם יום ההולדת של בת-אל.
ואנחנו עוד התכוונו לצאת לחגוג.

22/10/2003
כל-כך חקוק לי בראש היום הזה.
לקבל שיחת טלפון היסטרית בשעה תשע בערב,
בעוד שאני מחכה בקוצר רוח שיהיה כבר עשר- לסיים לעבוד ולצאת
לחגוג.
ומה כבר הם יכולים לעשות, שם בעבודה?
אולגה הסיעה אותי לתחנה המרכזית ואירית נתנה לי חיבוק חם
ואמרה,
"תרגיש טוב."
לא הצלחתי כל כך...

22/10/2003
אני זוכר את ההלם,
את הבלבול,
את התחושה הזו שזה הכל סתם ושלא קרה כלום ועובדים עלי.
התחושה שהתפוגגה מיד כשהגעתי לבית שלך,
וראיתי את אבא שלך.
אני זוכר את הסחרחורת והכאב-ראש והדמעות שזלגו בשקט.
22/10/2003

נכון לעכשיו,
מאז העשרים ושניים בעשירי לשנת אלפיים ושלוש,
עברו 49 ימים.
נכון לעכשיו.
ומחר?
מחר כבר יעברו 50 ימים.
מחר 50 ימים מאז אותו תאריך נוראי יהיו מאחורינו.
מחר, 50 ימים כבר תהיי מאחוריי?
לא.
לעולם לא.
אף פעם לא תהיי מאחורי!
תמיד תהיי בתוכי, במחשבותיי,
בגעגועים הכי עזים שלי.
אלייך.

למה עזבת?

בשעות השקטות של הלילה, כשצצות שוב המחשבות עלייך, אני נזכר.
נזכר ובוכה בשקט.
בוכה בשקט ומרגיש צורך לכתוב

תמר לרמן ז"ל
22/4/1985 - 22/10/2003