שעת אחר צהריים מוקדמת, נורא חם.
שמש איומה וזיעה בלתי נסבלת.
הדלת פתוחה פתאום.
מתקרבת, עולה לאט במדרגות
בחום, הולכת אל הדלת, מגיעה
אל הפתח, עוד שתי מדרגות,
מראה-השיער בבלאגן נוראי! אומרת
שלום לאיש היושב במשרד. מגיעה
אל הכניסה לאולם. קרירות וחושך-
נכנסת פנימה והבמה הגדולה,
הכתם השחור והריק מכה בך.
כמה נעים כאן. אין פה אף אחד
והשקט  והכמה דקות לבד שמצפים
לך כאן עכשיו. את מתבוננת באולם
הריק מאדם וקהל, בשטח הבמה הענקית
השחורה, עינייך מתרגלות
לשקט. את מתיישבת
בצד במקום נוח על
מדרגת עץ גדולה.
ואז, ההרגשה הזאת בגוף,
ובבת אחת כל מה שחשבת
לשכוח. את מבינה.
יש כאן זרם.

איך יכולת לחשוב
על לעזוב, איך יכולת בכלל
לחשוב לרגע על לעזוב?
את מבינה שאת אוהבת,
את יודעת שאולי תישארי.
ניטרקת הדלת.
את נבהלת, זה מובן.