כן, תמיד אמרו לי לתת לזמן להכל, "סבא זמן ירפא את הפצעים שלך,
מתוקה שלי" ככה אמא תמיד אמרה. והיא צדקה, תמיד הוא עזר לי, אם
קיבלתי מכה תוך דקה כבר לא כאב, כשפעם ראשונה נדלקתי על החתיך
של הכיתה, תוך שבוע ממתי שהוא סירב לרקוד איתי כבר שכחתי ממנו,
תמיד סבא עמד לצדי.  
עבר הזמן, וסבא קפץ לביקור מדי פעם, לא היו דברים רציניים
שהייתי צריכה ממנו, אבל מדי פעם תמיד צריך עזרה ותמיכה. במשך
הזמן למדתי להסתדר לבד, כי שוב, תמיד היו רק הדלקויות קטנות
ולא משהו רציני במיוחד, עברתי בית, עברתי רחוב, עיר, ואפילו
ארץ עברתי, ליבשה אחרת, בסוף העולם.  לקחתי את סבא איתי למסע,
הוא ישב לידי בטיסה והעביר איתי את הזמן בדיבורים, שיחות
מעמיקות או לפעמים אפילו סתם במשחק קלפים רגוע ונחמד. אבל סבא
לא שרד את הטיסה, היא הייתה קשה מדי בשבילו. כולם אמרו שהזמן
ירפא את זה, אבל ידעתי שמעכשיו ייקח לדברים יותר זמן להירפא.