כבר רבע שעה שאת עוברת בעיניך על פני השמות השחורים שמודבקים
לאבן. הגעת לכאן בפעם הראשונה כי הרגשת צורך לחוש אותו. לפתע
מגיע לשם חייל צעיר ושואל אם את צריכה עזרה, לרגע נדמה לך כי
זה הוא וחיוך מתפשט על פנייך, אך את שוב הוזה והמציאות מכה
בעיניך. "גברתי?" הוא שואל "אולי כוס מים?" ואת שגילך קרוב
לגילו אומרת "אני רק בת 22". הוא היה בן 19 ותמיד ישאר ואת
מיאנת לעזוב את הגיל הזה, כל-כך רצית שישאר. לפתע נתקלו עיניך
בשם על הקיר. נגעת בו באצבעותיך וסירבת להאמין. על הקיר הקר את
מרגישה באותיות, עוצמת עיניך ושוקעת בזכרונות.
נזכרת איך בכיתה ג', בתצלום הכיתתי עמדתם כתף אל כתף ואותך ביד
הוא ליטף. נזכרת בטעם הנשיקה הראשונה, ממול תחנת האוטובוס ואיך
הניף אותך באויר והיית יחפה. נזכרת איך בשיעורי היסטוריה היה
חדור התלהבות, תמיד התווכח עם המורה ולא פעם נשאר לשוחח איתה
אחרי השיעור.
נזכרת איך שמח עם הצו הראשון והיה מלא אושר וגאווה על שקיבלו
אותו לשייטת ואת עמדת עצובה.
נזכרת איך כשנסעת לחו"ל הבטיח לך, שאחרי הצבא יבוא לבקר.
בסוף את חזרת, אבל הוא, לא יחזור יותר.