ממה פחדתי כל השנים האלה, אם לא ממילים שנזרקו לאוויר כאילו
היו טעות אחת גדולה ונחתו ישירות על לב מקרח שלא נסדק עד הרגע
הזה ממש.
זה כאב מתקתק, כשכל עולמך נפרס לפניך בידי אנשים שאתה מכיר- לא
מכיר ואתה הופך לדמות משנית בחיי האנשים שעד עכשיו היית לדמות
הראשית בהצגה שלהם , בתוך ראשך.
והלב נסדק.
וזה טוב, כי המים שנטפו על ראשי, סוף סוף מחלחלים אל תוך סדקי
ליבי וממלאים אותי מחדש.
ועכשיו טוב לי.
אין התחלה, תמיד ביקשתי את הסוף, עכשיו לבסוף אני מבינה את
הטעות שגררתי איתי לאורך ה"שנים החשוכות".