סבא נאנח ושקע עמוק אל תוך הכורסא הרכה. עיניו עייפות.
"תעביר לי את התמונה ההיא", הוא ביקש בעודו מצביע על השידה
החומה שמאחוריי. קמתי ופסעתי לעבר השידה, עליה היו מונחות
בקפידה חמש תמונות מצולמות בשחור לבן, שהיו כלואות בתוך מסגרות
מתכת מעוטרות. שלחתי את ידי לתמונה שידעתי שאותה הוא מבקש, כמו
בכל פעם. הייתה זו תמונה מצהיבה של גבר צעיר רוכב על אופניים.
על הכידון הרכיב נערה יפה ושניהם חייכו זה לזו באהבה גלויה.
התמונה עצמה הייתה גזורה מתוך עיתון ואת הכתובת תחתיה כבר לא
ניתן היה לקרוא מרוב שהייתה בלויה. אחזתי במסגרת הכסופה
והעברתי לו אותה בזהירות. סבא התבונן ארוכות בתמונה, אחר הניח
אותה על ברכיו והרים את מבטו אליי.
"את התמונה הזאת צילמו ביום בו הבריטים עזבו את הארץ. סבתא שלך
הייתה אישה מאוד יפה, אתה יודע?"
"כן, סבא", נאנחתי.
"אתה יודע שהבריטים עזבו את הארץ ביום שבו צולמה תמונה זו?",
שאל וידיו רעדו מהתרגשות.
"סבא, למה שלא תלך לנוח קצת?", שאלתי בייאוש.
עיניו כבו לפתע וידיו צנחו אל חיקו. כמו בכל יום שלישי נסעתי
לבקר אותו במעון הסיעודי. וביום השלישי ברא אלוהים את הים ואת
היבשה, את הצמחים והעצים וראה פעמיים כי טוב, פעמיים כי טוב.
גם סבא רואה פעמיים כי טוב, פעמיים כי טוב. מאז שסבתא מתה, הוא
רואה הכל פעמיים ורק אני רואה רק פעם אחת, פעם אחת יותר מדי.
פעם אחת יותר מדי אני חוזר לחנייה, מתניע את הרכב, מאותת שמאלה
חזרה לכביש הראשי ומחכה. מחכה עד יום שלישי הבא. עד יום שלישי
הבא עלינו לטובה.
אני אהבתי את סבא שלי לפני שהפך לאלוהים.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.